פישלתי בענק, בבקשה תכנסו

ביום שבת, אכלנו כל המשפחה(הגרעינית) עוגה, החזקתי בשתי ידיים קנקן תה רותח, וביקשתי מאחתי שתקום להביא לי משטח לשים מתחת. היא סירבה וקצת התווכחנו, אבא שלי התערב ואמר שאני לא צריכה לעשות הכל בעצבים. ואז, אמרתי לו " כאילו שאתה דוגמא טובה ללדעת ממה להתעצבן"

כולם עצרו בהלם, גם אני, הוא השתהה ומיד קימט את העוגה בידיים, צעק משהו והלך לחדר שינה, כמה קולות של דחיפות ומכות. הלכתי לחדר שלי. אחרי כמה דקות הוא יצא מהבית בטריקה(ואמר שהוא מת שאני אלך לפנימייה שרציתי ללכת אלייה, כדי שהוא לא יצטרך להתמודד איתי).
באותו ערב, נכנס לי לחדר ואמר ש'לא לבקש ממנו כלום בנוגע ל--- שלדבר על זה רק עם אמא'
ודיבר גם עם אמא שלי, אמר לה "נמאס לי, אני מעכשיו עושה את המינימום בתור אב, נמאס לי שהיא מתחצפת, היא לא יודעת גבולות"


פישלתי, זה לא פעם ראשונה שאני לא מרסנת את מה שיוצא מהפה שלי, אני מגיל קטן גדלתי לסביבה של וויכוחים וצעקות, אבא שלי צועק על כולם- כל הזמן. והוא חולה ניקיון, לא יכול שיש טיפת לכלוך בשום מקום. אז אני פיתחתי רתיעה נסתרת מהאידיאלוגיה שלו, והמקרה הזה זו דוגמא טובה להשקפה שלי כלפיו. אבל לא הייתי צריכה בשום אופן לפלוט את העלבון המכוער הזה, על זה אין ספק.

אמא שלי רוצה שאתנצל, אבל אני לא יודעת איך. מאותו ערב שישי כאילו כולנו מכחישים כל מה שקרה. ולהציף את זה מולו שוב- אני לא יודעת מה יקרה. אני יודעת שהוא לא סלח, הוא פשוט מנסה להמשיך האלה. אבל לא התנצלתי.

מה אפשר לעשות?