פליז תגידו לי מה דעתכם. זה קטע עמוק שכתבתי, והוא מאוד קרוב לליבי. אשמח שתיכנסו

מטיילת לי כמו בכל יום על קשת הרגשות.
בעיקר באזורים האפורים והחשוכים.
צבעיה החמים והשמחים התטשטשו ודעכו עד שנעלמו.
כבר זמן רב עבר מהעידרותם.
ושם, כשאני מרגישה הכי קרובה לה', אני צועקת אליו בכל כוחי.
נשמתי זועקת אליו. ודווקא שם הוא לא נענה לי.
עד שקולי כבר איננו.
אני עומדת שם לבדי.
מדי פעם עוברי אורח עוברים ושבים, אך הם אינם רואים אותי.
הישות היחידה שיכולתי לדבר עימה אינה נענת לי.
היא זנחה אותי במקום קר ומנוכר.
היא אמנם שומעת, אך אינה מקשיבה.
הימים עוברים, אנשים מתקדמים, העולם כהרגלו נוהג.
ואני? עוד נשארת שם, באותו מקום, שרועה על הקרקע מתחתיי, ושוקעת לאיטי עמוק עמוק.
עד שנפער בור, ואני צונחת לתוכו ללא לאות. ללא מוצא.
אין מי שיחפש, אז אין מי שימצא.