יש טעם ללכת לאבחון של הפרעת קשב אם אני בת 23 וכבר עברתי את רוב התואר?

אולי זה יעזור לי להבין את עצמי יותר טוב? אולי זאת הסיבה שקשה לי להתמיד בדברים לאורך זמן כמו תחביבים, חברויות? אולי בגלל זה אני כזאת מבולגנת ורגישה וזה לא שאני סתם "חסרת משמעת עצמית ודפוקה?" אולי סתם הכחשתי כל החיים את זה? יכול להיות?
מצד שני, אולי אני באמת סתם עצלנית חסרת מוטיבציה שיכולה להתמקד לאורך זמן רק על דברים שבאמת מעניינים אותה? אולי אני סתם מפונקת יתר על המידה וחסרת אחריות? אם אני מכריחה את עצמי להתעלם מכל הגירויים מסביב אני יכולה להתרכז לשעה למרות שאחרי זה אני מרגישה מותשת ואם חברות שלי יכולות ללמוד בספרייה איפה שיש רעש, למה אני לא? מה הבעיה שלי? אמא שלי רצתה לשלוח אותי לאבחן בגיל 14 כבר אבל סירבתי כי לא רציתי שיתנו לי ריטלין כי פחדתי שזה ידפוק לי את המוח. אני כן יצירתית זה קשה לא להיות כשחושבים על מאה דברים בדקה, אבל אני מרגישה חכמה וטיפשה בו זמנית. מכירים את התחושה הזאת? אני מרגישה שאני לא מפותחת בהתאם לגילי. אני בת 22 ואני מרגישה כמו בת 17 לפעמים.
אולי אני סתם מחפשת דרך קלה לעשות דברים, אבל אני צריכה לסבול. לא? זה ישמע מוזר אבל אני רוצה ללכת לאבחון לאו דווקא כדי לקבל הקלות בלימודים. בכיתה ד בערך עשיתי איזה מבחן כזה ונתנו לי הארכת זמן שבחיים לא השתמשתי בה. בראש שלי יש משהו שאני מרגישה שאני חייבת לעשות דברים בדרך הקשה, אחרת אני מתעצלת.הבעיה היא עכשיו בחיים המבוגרים להסתדר עם לימודים, חברים, תחביבים, משפחה. להצליח לזכור לעשות כל הדברים זה קשה.