אני קורסת ואני לא יודעת למה ואני מרגישה כל כך רע ואני צריכה מנוחה

החיים פשוט מרגישים אותו דבר
אני הבן אדם הכי אופטימי, מוחצן, שיש לו ביטחון עצמי גבוה ושמח ושכיף לו. וזה באמת ככה זה לא משחק וזה לא העמדת פנים
אבל קשה לי
קשה לי ממש
ואני לא מרגישה שאני יכולה לפרוק או להראות את זה
יש לי חברות
אני חולה על כל אחת ואחת מהן
אני תמיד שם בשביל כולן
תמיד שם להקשיב לתת עצות לכוון לעזור לתמוך כל מה שהן צריכות באמת
אבל אני מרגישה שאם אני אבוא אליהן עם הבעיות שלי זה יעמיס עליהן
הן מתמודדות עם כל כך הרבה דברים
אבל בסוף אני מתמודדת ועוזרת לכולן עם כל החרא שלהן וזה יושב עליי
גם לי יש בעיות
תמיד אם מישהי צריכה לצאת מהבית אני שם מישהי צריכה עזרה בלימודים אני שם מישהי צריכה לדבר אני שם הכל באמת ואני שמחה שכולם מרגישים בנוח איתי ומרגישים כאילו אפשר לסמוך עליי
אבל די
גם אני צריכה אוויר
גם אני צריכה שקט
גם אני צריכה לצאת כדי לנוח
אני מרגישה שאני קורסת
אני כן מצליחה בלימודים והציונים שלי סבבה לגמרי לדעתי ואני מתמודדת עם זה
אבל הכל ביחד קשה לי
בזמן האחרון גם הביטחון העצמי שלי יורד, כשאני מול אנשים הוא לא אבל כשאני לבד אני מרגישה כל כך רע עם איך שאני נראית. אני מסתכלת במראה ואני לא מזהה את עצמי
אני חווה התקפי חרדה בבית הספר וכמעט כל לילה
אני כל היום או לומדת או יוצאת או מקשיבה או צחוקים
אני לא מצליחה לבכות
אני לא מצליחה להוציא את הרגשות שלי
אני לא יודעת מה אני מרגישה בכלל
ללכת לפסיכולוג זו לא אופציה (ביקשתי מאימוש היקרה והיא אמרה שאני לא צריכה ושאני סתם מגזימה) פלוס כל דבר משמעותי שבאמת אני צריכה עזרה בו ואני אגיד לפסיכולוג ידפוק לי את החיים
לא יודעת פשוט קשה
אני מרגישה כאילו הרגשות שלי לא חשובים מספיק כדי להכיר בהם, כאילו אין להם משמעות, כאילו אני באמת מגזימה עם הכל, כאילו אני עושה את זה בכוונה. אבל אני לא, אני מחפשת היגיון במה שאני אומרת ואין פה, אני מרגישה שאני עושה את זה בכוונה כדי להשיג משהו ממישהו אבל אף אחד לא יודע
גם בזה שעכשיו אני כותבת את זה זה גורם לי להרגיש לא טוב, זה חונק אותי מצד אחד ומשחרר מצד שני. אני לא יודעת מה קורה
איך לשנות את זה? מה לעשות? איך להתמודד יותר טוב? מה עובר עליי?