האם התגובה של הימין המיוצגת ע"י בן שפירו וג'. פיטרסון יכולה להוות אלטרנטיבה אידאולוגית לשמאל הפרוגרסיבי?

את בן שפירו אני מכיר היכרות שטחית בלבד, אז אין לי מושג לגביו. בנוגע לפיטרסון, בהחלט.

שואל השאלה:
כיצד השקפות אלו מתיישבות עם החברה פוסט-מודרנית שמהללת סטיות מיניות וטבועה במוסר עבדים?
האם דעותיו לא קיצוניות מדי ביחס למציאות?

^מציאות? תגיד את זה לפוסטמודרניסטים, הם יגלגלו אותך מכל המדרגות. מציאות, עבור הפוסטמודרניזם, זה מושג חסר כל משמעות (מבחינה מטאפיזית). גדולתו של פיטרסון היא עיגון המציאות החברתית כולה בתוך המציאות ממש, כך שכל פוסטמודרניסט שרוצה להכיר באיזושהי מציאות חברתית אידיאלית יהיה חייב להכיר, יחד עם ההכרה ה"אידיאלית" שלו, גם הכרה במציאות מטאפיזית בכלל (שזה דבר שמשמיד את כל הפוסטמודרניזם כליל). כמובן, פיטרסון רק הצית את הניצוץ, סביר שהוא עצמו לא מודע לגדולת רעיונו. אך לא ירחק היום שבו מישהו יפתח מהניצוץ מדורה (כפי שעשה שטראוס מהגותו של סוסיר, קאנט מהגותו של יום, ושאר מקרים דומים) שמחד תאיר עבורנו כשמש ומאידך תשרוף את כל הזבל השמאלני.

שואל השאלה:
^גם אני חושב ככה. השמאל הפוסט-מודרני זה התפתחות לוגית של הרעיונות הנובעות ישירות מהמוסר השולט במאות אחרונות.
אין דרך חזרה, כמו שאחרי נצרות אי אפשר לחזור לעבוד אלילים גם אחרי השלב הירוק אי אפשר לחזור לשמרנות קיצונית של פיטרסון ושפירו.

^^מה הבעיה? זו בדיחה. אליבא דפוסטמודרניזם "אובייקטיבי" זה דבר יחסי, נוכח רק אל מול הדמות הנוכחית שלבש האדם כרגע. למושג "אובייקטיבי" אין שום אחיזה במציאות, וזאת מפני שאין מציאות, יש רק יחסים בתוך הדמויות המשתנות והזמניות. שום דבר לא נתון, הכל קונטינגנטי ומשתנה. כאשר אני מכנה את סיסטמה שאיננה בנמצא כ־"מדורה", מדורה שתיווצר מתוך מעטה "דמות שמרנית-קלאסית" על האדם, כמחד גיסא שמש אור ומאידך גיסא ככזו שתבער את הזבל השמאלני מקרבנו, הרי נמצאתי מכניס דבר שעוד לא קיים (העתיד) לתוך "מחולל פוליטי" שמוציא ממנו שתי מסקנות ישירות של עטיית הדמות הנובעת ממנו, ממש כאילו עמדנו לפני החייט, וזה האחרון נוזף בנו שהחליפה שנזמין לא תהלום לגופנו אלא אם נעשה ספורט, למשל. הביטוי "זבל שמאלני" הוא תוצר יוצא של סיסטמזציה לרעיונותיו של פיטרסון עצמם, שמכיוון שהיא עוד לא נעשתה, נוצר אבסורד פוסטמודרני לעילא ולעילא.