שלום, אני חייל בסדיר ואני צריך עצה.

עברתי הרבה בחיים, הייתי בהרבה מסגרות, אני לא בקשר עם רוב המשפחה שלי, וגם עם אנשים שהיו חברים שלי ניתקתי קשר. אני די תוקפני וכל היום עם המסכה של הבולדוג יעני קשוח אבל האמת היא שאני ביישן, מדוכא ומאוד חסר ביטחון, המראה החיצוני שלי לא משהו, וקשה לי מאוד להיות פתוח ולשתף. אני לא סומך על אף אחד בשום נושא, יש לי בעיות קשב וריכוז והפרעות במצב רוח שרגע אחד אני צוחק וסבבה ותוך שנייה אני נדלק ומתעצבן בלי סיבה. לאחרונה התחלתי לדבר עם 3 אנשים אצלי בבסיס, 2 חיילים וחיילת, והתחלתי להיות קצת פתוח איתם ולשתף איתם דברים. היו לי סוג של שיחות נפש איתם שהם בעיקר התעניינו בי ושאלו עליי. אני אח בכור, אבל הם כמו אחים גדולים בשבילי. הם בין היחידים אצלי בבסיס שלא רבתי איתם. היו פעמים שרבתי עם אנשים והם היו בסביבה אבל הם אף פעם לא העירו לי או שפטו אותי. העניין הוא שאני מאוד אוהב אותם, והם משתחררים ממש בקרוב. אני רוצה להגיד להם מה אני חושב עליהם אבל אין לי אומץ לעשות את זה. הייתי רוצה לשמור איתם על קשר כי הם עזרו לי מאוד. הבעיה היא המרחק, הגיל, העובדה שאנחנו לא מכירים מספיק זמן כדי להיות חברים גם מעבר לצבא, וגם מה הם חושבים עליי. נוח להם להיות לידי? או שפשוט לא נעים להם והם לא אומרים לי כלום? אני לא יודע מה לעשות. אני מפחד להפוך את זה לאובססיה, אבל אני חייב אותם איתי.