6 תשובות
'ביקורת התבונה הטהורה' של קאנט. חוץ ממורה נבוכים של הרמב"ם, והמסכת על טבע האדם של יום, אני לא חושב שיש ספרי פילוסופיה שבאמת מתקרבים לגאונות של קאנט בביקורת הראשונה.
"פנטזיהדות" של הרב משה רט.
ספר מודרני, די חובן, ופותח עולמות וכיוני מחשבה מעניינים.
הוא גם מביא שם הרבה פילוסופים וספרים שלהם, ככה שדרך הספר הוא גם יכול להמליץ לך על ספרים אחרים.
'מסכת על טבע האדם' ליוּם / 'כה אמר זרתוסטרא' לניטשה.
אנונימי
שואל השאלה:
אתם יכולים להסביר מה גרם לכם לחשוב שהספר שכתבתם הוא הכי טוב לדעתכם? לא עם הערות כלליות או ניסיונות לשכנע אותי לקרוא או בלי שום הסבר בכלל
אנונימי
^אישית, חווית הקריאה בביקורת התבונה הטהורה הייתה עבורי חוויה מיסטית של ממש. עד הביקורת, הפילוסופיה (שהכרתי עד אז) הראתה אפשרויות בלתי מוגבלות לפסגות אליהן יכולה להגיע המחשבה האנושית, ולפתע הופיע מחסום מייאש שלא ניתן להתגבר עליו. הסובייקטיביזם הקאנטי. גם אם הטיעונים של קאנט גופא לעיתים לקו בהעדר יכולת שכנוע, היה קשה שלא להמלא בתחושה שצדק שפינוזה כשכתב: "כשם שהאור מגלה את עצמו ואת החושך, כך האמת היא בחינה לעצמה ובחינה לשקר" (אתיקה ח"ב משפט מ"ז הערה). הבנה סובייקטיביסטית של קאנט מובילה למה שקרא קלייסט 'kant crisis', חוסר אונים פילוסופי מוחלט. מעין צעד אחד קדימה, או יותר נכון כמה צעדים קדימה, מהספקנות היומיאנית (חוויה דומה לאדם המנסה להגות לאחר ה'חקירות פילוסופיות'). אך ככל שמעמיקים בקריאה של הביקורת, נחשפים לכך שהסובייקטיביזם הקאנטי מוביל לאבסורדים, גם עקרוניים וגם עובדתיים (ועסקו בכך גדולים וטובים ממני, כמו פיכטה, מיימון, נטורפ, ואחרים). ואז מתחילים להבין את המשמעות האמיתית של קאנט - אובייקטביזציה של העולם ע"י הסובייקט. מייאוש פילוסופי מגיעים למעין הארה פילוסופית מוחלטת של הכל, מאותו הרגע כבר אי אפשר להפריד בין שום דבר לעצמיות שחווה אותו (על אף שקאנט התכוון לסובייקט במובן המופשט, אך גם על כך כבר ביקרו אותו רבים). לאחר שמקבלים את התובנה הזו כבר אי אפשר לחזור לראות כלום אותו דבר, כל שיחה עם חבר, קריאה בספר, טיול, כל אלו נתפסים תמיד כקורים *לך*, ובלתי אפשרי להתעלם מכך שאתה מכונן את הדברים האלו כולם באופן ממשי (וזו הסיבה שקסירר וכהן קוסמים לי כל כך, כל אחד מהם יצר מעין סינתזה בין קאנט למציאות של האדם האקזיסטנציאלי). קאנט, יותר מכל אחד אחר, משנה לחלוטין את האופן בו אנחנו חושבים. זו הסיבה העיקרית שביקורת התבונה הטהורה היא ספר הפילוסופיה הטוב ביותר עבורי (חוויה מסוג זהה סיפק לי רק מורה הנבוכים של הרמב"ם).

בפן פחות פרטיקולרי, הדיונים סביב הספרהם דיונים מרתקים באופן מדהים (למשל: הדיונים על הסובייקט הטרנסצנדנטלי של קסאם). ההשפעות של הביקורת הראשונה הן השפעות שעולות על תחומי ההשפעה של רוב מאסיבי מספרי הפילוסופיה המערבית לפניו ואחריו, ועקרונות מחשבת קאנט ניכרים בכל מחשבה פילוסופית שבאה אחריו (חוץ מאצל ראסל, הוא סתם סטלן). מבחינת הכתיבה של קאנט, משום מה, על אף כל התלונות עליה (למרות שאם משווים את התלונות לתלונות על הגל או פיכטה התלונות על קאנט נמוכות באופן יחסי), לי ממש נוח איתה. דווקא כמה מסגנונות הכתיבה האחרים, כאלו שזוכים ליותר פופולאריות, הם מקשים עליי יותר.
שואל השאלה:
תודה
כל השאר אתם יכולים לכתוב גם??
אנונימי