אנשים שגם מזייפים שמחה וביטחון מול אנשים, גם אתם מתעייפים ברמות אחרי יום שכולו אתם צריכים לזייף את השמחה תוך כדי

אני ככ מזדהה איתך((

כן, גם אותי זה מעייף. אני יודעת שזה קשה, אבל תנסה לא לזייף שמחה וביטחון. תתחיל מזה שאתה מדבר עם חברים תשתף באיך אתה באמת מרגיש היום, ותן לעצמך להיפתח. לאט. כולנו מזייפים שמחה לביטחון בשלב מסוים אבל החוכמה לדעת מתי להפסיק.
בשביל לא להיות לחוץ, אתה יכול לנסות לשמוע שירים שקטים, לעשות דימיון מודרך או מדיטציה, אימוני כושר ועוד.
יכול להיות שאתה מזייף ביטחון בגלל המשפחה שלך? אם כן, כדאי שתנסה לחשוב למה הם גורמים לך לזה, והאם כדאי ואפשר להתנתק מהם?

שואל השאלה:
אני לא עומד לשתף אף אחד בזה יותר כי כולם מזלזלים בי ומתרחקים ממני (ניסיתי כמה פעמים), ולא אין לי אפשרות לנתק קשר עם המשפחה...

נראה שהבעיה שלך זה לא אתה, זה האנשים שאתה מכיר. תנסה לפגוש אנשים שאתה סומך עליהם. אפשר לפגוש בבית ספר, עבודה, חוג, תנועה. אם אתה מכיר כאלה, אתה לא חייב לשתף אותם בכל סיפור החיים שלך אבל מידי פעם להגיד איך אתה באמת מרגיש היום.
אני חושבת שברגע שתוכל להשתחרר מהמשפחה שלך ומהאנשים שמזלזלים בך יהיה לך יותר קל.
תנסה גם להיות לבד, להסתובב לבד. זה יעשה לך טוב. בהתחלה זה קשה להיות לבד, אבל זה שווה את זה.

מזדהה, מזדהה ועוד פעם מזדהה.
היה לי שלב נפשי בחיים קשה, שהגעתי הביתה ולא רציתי לדבר עם איש או בכלל לראות מישהו בסביבתי. נמאס לי מכולם ומהכל אחרי הלימודים, שניסיתי בהם להיות שמחה ולהתחבר עם כולם, מה שלא קרה אבל זה לא העיניין כאן.
ישבתי בבית ולא רציתי לפגוש נפש חייה,
מימלא שהאופי שלי הוא של בן אדם שאוהב את השקט שלו וצריך מרחב יחסית גדול למחייה, בעיקר מאנשים שהוא לא מרגיש מהם כימיה או נוחות.
ואז הבנתי שלמה?
למה אני סובלת? ולמה אני זו שצריכה לסבול את זה? באותו השלב הפסקתי לזייף שמחה ובטחון, הבנתי שאם אני לא רוצה לא צריך, אולי זה ימנע ממני חברים אבל יכלתי להראות גם את האני האמיתי שלי ככה, קיבלתי את עצמי ואני מקבלת גם היום בהדרגה.
תשאל את עצמך, מאיפה זה מגיע?
למה זה כלכך קשה ומעייף?
מה הגורם לכל זה?
תנסה לפרום אולי קשרים רעילים, בני אדם שאתה מרגיש הכרח לצחוק ולשמוח איתם ולהיות בסביבתם.
זו רק המלצת אנונימית באינטנרט אבל אאחל לך בהצלחה בהמשך:)

עריכה:
כן, לא מצאתי את הבן שיכיל אותי וכולם זילזלו בי כל פעם מחדש ולא הקשיבו לי אז החלטתי לא להקשיב להם ולזלזל בהם בחזרה, מי הם ומה הזכות?
שיתרחקו, לא טוב להם? יום טוב להם.

את יכולה ללכת לפסיכולוג

שואל השאלה:
אני בן ותודה

ההזדהותת:,)
תדע שאתה לא לבד

וואי אני ככ ככ מבינה אותך

יקירי,

נתקלתי בהודעתך והיה לי חשוב להגיב לה. שומעת אולי את הקושי שההתמודדות מביאה עימה, התחושות הקשות שכנראה מגיעות בעוצמה גבוהה.. ואני משערת כי ההרגשה שאין למי לפנות עלולה לערער ולפעמים היא עשויה להפריע גם בהתנהלות היום יומית. האם יש מבוגר שאתה סומך עליו שתוכל לשתף אותו ברגשותייך?

בנוסף, אם תרגיש צורך באוזן קשבת אני מזמינה אותך לשוחח איתנו בצ'אט בשיחה אנונימית. נקשיב, נתמוך וננסה לסייע.

שלך,
מתנדבת סה"ר.