למה מחלות נפש נחשבות כדבר מגניב ומלא אנשים מזייפים אותן?

זה ממש לא מגניב

כי צומי

זה הכי לא מגניב שיש

שואל השאלה:
אתם רציניים? כל ילדת סנטר שניה מאבחנת את עצמה כפסיכופתית בדיכאון.

שואל השאלה:
ובסטיפס יש שילוב של הכי הרבה ילדות כאלה

שמע אחי לדעתי זה מזעזע שאנשים עושים מזה צחוק

בשביל לקבל תשומת לב וייחס,
בשביל להתמסכן כי יש הרבה אנשים שאוהבים להציג את עצמם כמסכנים.

ומסכים איתך שיש הרבה אנשים שמאבחנים את עצמם בכל מיני דברים הזויים ושזה לא צריך להיות ככה.

בגלל שהמילה דיכאון הפכה להיות המילה נרדפת אצל כל בן נוער אפשרי ל"קצת מדוכדכך" או "עצוב" אנשים שבאמת נמצאים בדיכאון נלקחים בקלות ראש ולא מקבלים את העזרה שהם צריכים לקבל זה פשוט זועה.

שואל השאלה:
בעיקר האלו שמאבחנות את עצמן כפסיכופתיות אבל עדיין מבטלות אנשים שלא שמים אזהרת טריגר על סרטון של מעיכת גוק, איך הן מגיעות לזה?

עצוב נודר בגלל בית ספר התחילו לי רעידות וזה לא מצחיק או טרנדי בכלל

ממתי זה נחשב לדבר מגניב מה-
זה לא מגניב בכלל

שואל השאלה:
נו בחייאת רשמתי 200 פעם שילדות סנטר עם 700 וחצי מגדרים מזייפות טריליון הפרעות נפשיות והתשובה היא בשביל תשומת לב ולהתמסכן

אבל חשבתם פעם על זה שאם הם משייפים את זה זה יכול להיות מחוסר ידיעה או כי הם באמת מרגישים לא טוב אולי אין להם את ההפרעה או המחלה הנפשית אבל יש להם משהו אחר. אני לא חושבת שזה גורם להם להרגיש שונים להפך שייכים, יכול להיות שיש להם בעיה פשוט אחרת ושהם במצוקה ובגלל זה הם עושים את זה

שואל השאלה:
אני מבין שסתם אנונימית מוזרה- היא אחת מהם, נורא עצוב.

שואל השאלה:
ביקשתי במיוחד שילדי סנטר ואנימה כאלה לא יגיבו על זה.

אני לא חושבת שזה טרנד כי זה לא משהו חולף, תמיד אנשים חיפשו ומחפשים דרכים למשוך תשומת לב
אז כנראה זה פועל להם פשוט

זה בגלל שהם רוצים קצת צומי אבל גם אם באמת יש להם וגם אם לא. זה לא מגניב.

כי אנשים רוצים צומי אז הם משתמשים בזה והאנשים שבאמת צריכים עזרה לא מקבלים ואומרים שהם רק רוצים צומי בגלל זה פעם היה לי התקף חרדה ממישהי והיא פשוט אמרה לי שאני משקרת לה ואין לי התקף ואני עדיין רוצה צומי הייתי צריכה להתקשר לחבר טוב שלי שיעזור לי כי אני. הייתי לבד בבית ולא היה מי שיעזור לי. זה הגיע לרמה כזאת שאנשים פשוט קוראים לך שקרן כי יש המון ילדים שרוצים צומי וככה. הכי מהר מקבלים צומי אבל לא זה לא מגניב הם לא יודעים כמה זה קשה להיכנס לחרדות להפרעות אכילה או כל מחלה אחרת הם לא יודעים כמה אנחנו סובלים מזה והם חושבים שאנחנו ניכנסנו לזה מרצון שלנו שזה ממש לא נכון והם לא באמת יודעים מה נילווה לזה הם חושבים שאפשר לשחק בזה כמו משחק להיכנס ולצאת בקלות. מישהי אמרה לי פעם איזה כיף שאת רזה אני ניסיתי הכל גם אנורקסיה ולא הצלחתי להרזות הייתי בהלם עזוב שזה באותו שניה דירדר את מצבי הנפשי היא חשבה שליהיות אנורקס זה קל וזה רק לא לאכול ואמרתי לה ואני אצטט את עצמי רגשות אשם קשים סביב עצם הקיום הפסיכולוגי, סביב הקיום שלהם בעולם, זה שהם תופסים מקום מסוים בעולם מבחינה פסיכולוגית, מה שמתבטא סימבולית בהצטמצמות פיזית.
למשל, נערה שמילוי צרכיה בא מבחינתה על חשבון מישהו אחר (הורה או אח), או אמא שמעבירה לילדה שלה מסר קבוע שהיא מהווה עול, שלידתה היא טעות ושהיא דורשת יותר תשומת לב ממה שמגיעה לה.
האכילה עצמה מהווה אקט של מילוי צרכים, מגיע לך להתחשב בעצמך על פני אחרים. יש גם היבט מענג ומספק באכילה, לכן תחושה בסיסית של "לא מגיע לי" קשורה לצום ולהרעבה. אבל מבחינתה זה לא היה נכון ואני מחרטטת כי זה לא דבר אמיתי הם לא מבינים בזה פשוט והם גם לא יבינו כי הם ראש בקיר הם לא רוצים לדעת את הדברים שנילווים לכך דיכאון כדורים פסיכיאטריים מלא פסיכולוגיים ושלא נדבר על פגיעה עצמית ויש ocd שזה גם כן עם המון בעיות כמו חזרתיות ותקסים שיש להם אנשים חושבים שזה מגניב וקל ליהיות בזה אבל הם לא מבינים כמה הבן אדם סובל מזה עד שהם ניכנסים לזה.

שואל השאלה:
את די כמו הילדות האלה אחותי.