לא יודע למה אני כזה נואש עד שהגעתי לפריקה בסטיפס.

היינו קבוצת חברים הכי טובים, קבוצה שאני הקמתי, והוספתי אליה שני שהרמתי אותם למצב כל כך טוב, והם לא החזירו לי תודה, להפך. הפנו לי את הגב ועזבו אותי. אנחנו עדיין חברים כולם, אבל בכלל לא באותה רמה, בהפסקות אני לבד בכיתה עם האוזניות. היתה לנו גם חבורה גדולה עם שני בנות, החברה הכי טובה שלי וחברה שלי.
חברה שלי נפרדה ממני, והחברה הכי טובה שלי עזבה אותי. והן לא רוצות להיפגש איתי יותר, והבנים? כרצונן.
היינו נפגשים כל יום, והם עדיין נפגשים, רק בלעדי. אני לא יודע מה לעשות, אני כבר לא יכול, אין עוד ילדים בבית ספר שאני יכול להיות חבר שלהם, אין.
אני לא יודע מה לעשות, אני יודע שהם חברים רעילים (למרות שחלק מהם חברים טובים שלי פשוט עדיין עם הבנות ואומרים שהם עדיין אוהבים אותי וזה) אבל אין לי מה לכשות, אני לא יכול לעזוב אותם. אני לא מבין איך בגלל הגעתי למצב הזה.