אני מבטיחה לכם שזה רק שתי דקות קריאה וזה רק נראה ארוך, ממש אשמח אם תקדישו כמה דקות מזמנכם

אוקיי אז ככה
את כל השנים של התיכון העברתי לבד עם אפס חברים, לא כי לא רציתי ולא כי אחרים גם לא רצו, להפך! הייתי מתה להתערבב עם השכבה שלי, אהבתי את כולם מאוד. והאמת שהרבה פנו אלי והתעניינו ורצו להכיר אותי, הייתי גם הילדה החדשה והייתה לי הזדמנות לפתוח דף חדש. אבל החרדה מנעה את זה מימני, הרגשתי כל כך לא טוב עם עצמי ברמה שהייתי נמנעת כמה שיותר מכל אינטראקציה שהיא כדי שחס וחלילה לא יראו אותי כי לא הרגשתי טוב עם עצמי וזה היה לגמרי רק משהו שהוא בראש. ואם היו פונים אלי הייתי חושבת עשר פעמים כאילו זה אמיתי? זאת בדיחה? ברוב המקרים היה לי קשה להיענות אז הצד השני הפסיק לנסות וככה זה נשאר. וככה התווית הזאת נשארה, הילדה השקטה שנעלמת.
היום אחרי שסיימתי את התיכון ואני כבר בת 19, רק היום אני מבינה מה שאחרים הבינו עלי בתיכון. רק היום אני רואה את זה שוואלה אני נראית טוב ומה הייתה לעזאזל הבעיה שלי? אני נראית טוב, אני אוהבת את האישיות שלי, אני בטוחה בעצמי. ואין לי דרך בכלל להסביר במילים כמה קשה לי שפספסתי את התיכון, את הגיל הזה, את כל החוויות האלה, דברים שגם אם אחווה בעתיד זה לא יהיה אותו דבר, לא כמו שאתה בגיל הזה. ואהבתי אותם ממש את הילדים שהיו סביבי, את השכבה ואני מתה לעשות חווייה מתקנת, אני מאמינה שהכל אפשרי והכל יכול להשתנות.
אני רוצה לחזור אליהם אבל עכשיו כשאנחנו כבר לא במסגרת של תיכון וכל אחד המשיך הלאה אין לי מושג איך לעשות את זה. אני כן רואה שיש חברים מהשכבה שנשארו בקשרים טובים, הם גם נפגשים מדי פעם במקומות שאני יכולה להגיע אליהם אבל מה אעשה שם? אגיע לבד? מה אני אמורה להגיד?
חשבתי לפנות למישהו אישית לפני שאני עושה את זה אבל כבר עשיתי את זה בתיכון וזה לא בדיוק עבד. ז"א בהתחלה זה כן והוא העריך את האומץ שלי ושפתחתי מולו הכל וקיבל את זה והיה ממש מקסים וגם הציע לעזור. אבל זה לא עבד, באיזשהו שלב זה כבר הרתיע כי הנושא הזה ששיתפתי אותו על למה אני ככה היה קצת כבד ו-וואלה, אף אחד לא רוצה לשמוע דברים כאלה.
בקיצור יש למישהו רעיון? איך כן אפשר בכל זאת לחזור אליהם שוב?