אין לי כח לחיים של עצמי אבל לא במובן דכאוני/אובדני, מישהו מסוגל להבין אותי?

אני לא יכולה להסביר אבל אנסה, זה לא שאני במצב הכי גרוע שיש, החיים שלי די בסדר. אני את האמת ממש רושמת את זה כשאני בחופשה משפחתית בצימר, אני פוגשת מדי יום חברים ועושה איתם דברים, אני נראית טוב לדעתי, אבל עם כל זה.. אני פשוט מרגישה בכל החודשים האחרונים שפשוט אין לי כח לעצמי, לאנשים ולסביבה שלי, לאדם שאני, ובכללי לחיים שלי. זה כאילו לא משנה מה אעשה אני אשתעמם ויימאס לי ואני רוצה הפסקה מההרגשה הזאת ולהיזכר איך זה כשלא שמים לב בכלל ופשוט נהנים מהחיים. אני כל יום יוצאת, אם זה עם חברים משפחה והכל ומנסה לשלב עם הלימודים דברים שאני אוהבת כמו לשיר ולתופף או לצלם דברים אבל זה מרגיש שזה בסופו של דבר חוזר על עצמו ואין לי כבר כוח. והרגשתי ככה גם בחופש הגדול שבעקרון כל יום הוא דבר אחר בפני עצמו כי מתנתקים מהשגרה ועדיין, מרגיש לי ככה. נמאס לי מהאנשים שסובבים אותי בלי סיבה אמיתית כי בסהכ הם טובים אליי ואני לא יודעת איפה אפשר להכיר אנשים חדשים, נמאס לי מהאופי שלי למרות שאני אוהבת אותו, נמאס לי לקום כל בוקר ולחיות עוד יום בתור אני עצמי ועצם העובדה שזה ילווה אותי כל החיים ואי אפשר לברוח מזה מתסכלת אותי. הייתי רוצה לקחת הפסקה ולראות איך זה חיים של אחרים, לחוות יום בתור בן אדם שונה, עם סביבה שונה וחברים אחרים ואפילו אהבה. אני ככ רוצה להרגיש אהבה.. הרצון האדיר הזה לשינוי בחיים שלי ככ חזק. אבל לא בהכרח בשילטתי אם לא בכלל. אני לא יודעת מה לעשות וכבר מיואשת ממש. מה לעשות? מישהו מבין אותי?