אם מאובנים עתיקים הם תופעות טבע כמו כל דבר אחר, איך ניתן לדבר עליהם במושגים אנושיים (סובייקטיבים)בלי להניח סובייקט נצחי?

ראשית, נקדים מילה על תפיסתו של קאנט. קאנט לא גרס שהכל סובייקטיבי, הוא מלכתחילה יצא למסע בדיוק בשביל לעצור תפיסות פנומנליסטיות כמו זו, שהמדע הוא דבר סובייקטיבי ותו לא. קאנט לא טוען שהפנומנון הוא סובייקטיבי, אלא שהוא-הוא העולם האובייקטיבי. הסובייקט מכונן את האובייקט, והאובייקט יוצר את אחדות האפרצפציה הטרנסנדנטלית.

כעת, את הטענה הזו כבר טען לנין נגד האידיאליזם. שאלתו הייתה היפוך לשאלתך (וכך הוא ניסה להוכיח את המטריאליזם הדיאלקטי), אם הכל הכרה - איך האידיאליסטים מסבירים את התקופות שהמדע אומר שלא הייתה בהן הכרה? התשובה ללנין, שבהיפוכה תענה לך, היא פשוטה: ההבדלים הזמניים במדע נמצאים בתוך ההכרה המדעית עצמה, שעומדת ביסוד האירועים המדעיים כולם. היחס המדעי בינו לבין עצמו איננו היחס בין ההכרה המדעית בכללה אל התופעות עליהן היא מדברת בתוכה ובעצמה. האפרצפציה היא מחוץ להכרה המדעית בכללה, היא המבנה והמקיפה את ההכרה המדעית ואת המציאות בכלל. מכאן נובע גם ההפך: המדע יכול לדבר על תקופות שקודמות להכרה מפני שההכרה המדעית עוסקת בה ובעצמה. התקופות עליהן המדע מדבר נמצאות במדע גופא, ואלו נתונות לקטגוריאלזציה והסכמטיזציה של האפרצפציה הטרנסנדנטלית שהופכות את ההכרה המדעית לאמת אובייקטיבית.

שואל השאלה:
יש כאן בעיה, אי אפשר פשוט להתעלם מידע פרה-היסטורי ולהישאר עם קאנט. בהתחלה אמרת נכון שקאנט עוסק בידע אובייקטיבי, בידע שהוא אינטרסובייקטיבי-אוניברסלי לאדם, בלי לדבר על דינג-אן-זיך. לכן הוא שונה מאידאליסט סובייקטיבי כמו ברקלי שלא נותן מקום לאובייקטיביות כזאת.

הידע הפרה-היסטורי בו המדע עוסק, למשל, מהירות של דעיכה רדיואקטיבית, הוא באותה מידה אובייקטיבי (אינטרסובייקטיבי-אוניברסלי, שנתון לכל סובייקט) כמו תאוצה של נפילה חופשית (~10 m/s^2). אנחנו חייבים לקבל את הראשון כמו שאנחנו מקבלים את האחרון.
אבל הידע הראשון מדבר על דברים שמחוץ למעגל קורלטיבי בין סובייקט ואובייקט, כלומר הוא מעיד על דבר שבהכרח מחוץ להכרה (אם אין הכרה נצחית).

אבל אם נשאל את פילוסוף (פוסט-)קאנטיאני "האם כדו"א נוצר לפני כ-4.5 מיליארד שנה?", הוא יענה מצד אחד כן, כי זה אמת אובייקטיבית (אינטרסובייקטיבית-אוניברסלות), ומצד שני לא, כי האובייקט לא היה יכול להתקיים במונחים בהם הוא מתואר, כאובייקט מעבר לסובייקט. אז יש כאן סתירה, האמירה של המדען היא אמת אובייקטיבית (מיוחסת לסובייקט) אבל בלתי מתקבלת על הדעת (לא מיוחסת לסובייקט). כלומר היא חסרת משמעות.

מה שנשאר לפילוסוף מודרני לעשות זה להפסיק לשתף פעולה עם המדען ולקבוע שהידע "האובייקטיבי" שלו הוא אשלייתי, ומהווה רק רטרואקציה של התופעה אחורה בזמן.
עכשיו ההבדל בין קאנט לברקלי נהיה מטושטש ביחס למאובנים עתיקים, הפילוסוף נאלץ לוותר על אובייקטיביות, שמחייבת מציאות מחוץ להכרה, והוא נשאר עם אידאליזם סובייקטיבי.

עכשיו השאלה היא באילו תנאים לאמירות על מאובנים יש משמעות אובייקטיבית? מה מאפשר למדע לתאר את העולם מעבר להכרה בצורה מתמטית. כלומר איך זה אפשרי לתאר באופן מתמטי עולם ללא אדם?
התשובה יכולה לתת לנו צ'אנס להחזיר את העולם מעבר לקורלציה בין אדם לתופעה.

^ואחדות האפרצפציה מה יהא עליה? הרי קאנט כבר הוכיח (בדדוקציה הטרנסנדנטלית) שהסובייקט קיים רק מתוך קיום האובייקט אותו הוא מכונן. ואסכולת מרבורג (נטורפ, כהן, קסירר ואחרים) אולצו אף לטעון (בעקבות הביקורות המטריאליסטיות והריאקציה לפסיכולוגיזם ששלטו אז בגרמניה) שהסובייקט קיים רק בתוך האובייקט, בתוך המדע, וכלום לא קיים מחוץ להכרה המדעית ("הכוכבים אינם קבועים בשמיים אלא באסטרונומיה", אמר כהן).

כאשר המדע אומר שישנן תקופות גיאולוגית שקדמו להכרה - זה מחייב. מפני שלו נשלול את ההכרה המדעית, כפוי עלינו לשלול את האפרצפציה הטרנסנדנטלית כולה, ועוד איתה את האני (דבר שלא יעלה על הדעת בפילוסופיה של המאה ה־18). זוהי מלכודתו של קאנט לאלו שיבקשו לעשות מהשקפתו אידאליזם סובייקטיבי. שומה עלינו לקבל את שני קצוות הדילמה: מחד שהסובייקט מכונן את האובייקט, ומהצד השני את ההכרה המדעית הגורסת עולם שקודם לסובייקט. לפיכך טענה כמו זו שהצגתי למעלה, שההכרה המדעית שולטת בעולם האובייקטיבי, ומה שהיא מתארת קורה בה ובעצמה, ועדיין היא כפופה בכללה להכרה של הסובייקט - לא תכיל שום סתירה ובעיה, שכן היחס בין ההכרה המדעית בכללה להכרה בכללה הוא יחס כינון הדדי, ההכרה המדעית קיימת בתוך ההכרה בכללה והתקופות שמטרימות את הסובייקט קיימות בתוך ההכרה המדעית. אם נשאל את הפילוסוף הקאנטי (או הנאו־קאנטיאני): "האם כדו"א נוצר לפני כ־4.5 מיליארדי שנים כפי שדורש המדע?" הוא יהיה חייב לענות לנו כן גורף. שכן אם תשובתו תהא לא, כל השקפתו לא שווה מאומה, והוא לא יותר מאידיאליזמוס סובייקטיבי דוגמטי.

אסכם: ההכרה המדעית, בין זו שעוסקת בתקופות שקדמו לסובייקט ובין זו שעכשיו, איננה מעבר לסובייקט, אלא נמצאת בתוכו ולכן היא מן האפשר. גם התקופות שקדמו לסובייקט ניתנות לנו דרך ההכרה המדעית, שהיא אימננטית להכרת הסובייקט. ולו נשלול אותה, כלומר את האובייקטיבי, נאלץ לשלול את כל התפיסה הקאנטית מלכתחילה וליפול לדוגמטיזם או לספקנות.

מרגיש לי שאני מתפזר משום מה, מקווה שעדיין תשובתי מובנת.

שואל השאלה:
אני לא מדבר פה על אפולוגיה של מטאפיזיקה או סוליפסיזם או דוגמטיזם מסוים. ההפך, מה שאני מנסה להעביר כאן זה ביקורת פנימית על קורלציוניזם (השקפה לפיה בלי סובייקט אין אובייקט ולהפך), הדגש הוא על היחס שהוא יסודי בפילסופיה מאז קאנט, בלי לקחת צד של סובייקט בפני עצמו או אובייקט בפני עצמו.

כל הטיעון הוא שמעגל הקורלציוניסטי לא מתיישב עם המדע הריאליסטי-קרתזיאני שמחייב קיום אובייקט מעבר לסובייקט (מה שלא אפשרי בקורלציוניזם, וזו תהא סתירה).

אם הפילוסוף יקבל את הנתונים האובייקטיבים של המדע, הוא יקבל מציאות קדם-סובייקטיבית - אז הוא מפסיק להיות קורלציוניסט, והופך לריאליסט או משהו בסגנון.

אם לא יקבל, ויטען שהנתונים האמפיריים משלים אותנו (ידמה את המדע למיתולוגיה שמשליכה על העבר אירועים לא הגיוניים היום) - אז שוב יכפור בקורלציוניזם שמחייב אובייקטיביות, ולא יוכל להישאר עם אותה השקפה.

עכשיו לא הבנתי מהתשובות שלך איך קורלציוניסט יכול להישאר קורלציוניסט מול הנתונים הפרה-היסטוריים? בזה אני רוצה להתמקד, איך פילוסוף (פוסט-)קאנטיאני מתגבר על הבעיה הזאת בלי ליפול להשקפות אחרות?

מה שאתה אומר זה שיש סובייקט גדול המגדיר את ההכרה המדעית ואת המציאות (והם גם מעצבים אותו בחזרה), וההכרה המדעית מגדירה את ההבדלים הזמניים כך שידע על תקופות עתיקות יהיה בתוך ההכרה המדעית ולא יהיה מעבר לסובייקט. אבל יוצא לך מין סובייקט נצחי, כמו "האני המוחלט" של פיכטה שהוא מעבר לזמן, כך שהזמן הוא רק המשחק בתוך הסובייקט עצמו. זה קפיצה למטאפיזיקה ולא קורלציוניזם טהור.

^הבנתי, לכך הגבתי. כשדיברתי על הכרח ההכרה המדעית זה לא היה כתגובה לאיזו ספקנות כלפי האובייקטיבי אצל קאנט, אלא כניסיון לענות על הביקורת אודות הסתירה לכאורה בין תורת ההכרה הקאנטית למדע. הבעייה היא בחוסר הבהירות של הסבריי, אנסה להבהיר את עצמי כמה שאוכל כעת.

הפילוסוף הקאנטי יכול לקבל את מציאות אותן התקופות (אגב, קאנט עצמו הציע תאוריה על תקופה שקדמה למציאות האדם, תאוריית הערפילית.) מפני שאותן התקופות נמצאות בתוך ההכרה המדעית. כלומר, גם התקופה הפרה קמבריונית וגם התקופה המודרנית נמצאות שתיהן בתוך לוח התקופות המדעי (היסטוריה, גיאולוגיה וכו'), בתוך ההכרה המדעית, שמתבוננת אמנם באובייקטיבי, אך היא עדיין נמצאת בתוך ההכרה בכללה (הסובייקט המכונן את העולם). היחס בין התקופות בתוך ההכרה המדעית הוא לא אותו היחס בין ההכרה המדעית בכללה לאירועים כשלעצמם; וזאת מפני שהם מתווכים לה ע"י ההכרה המכוננת אותם ("ההכרה בכללה"). כאשר המרבורגים (למעט קסירר) גורסים שמה שקיים הוא אך ורק המדע, אין הכוונה למה שהמדע מתאר הנמצא בעולם, אלא לעצם התיאור עצמו, להכרה המדעית גופא (ושוב מימרתו של כהן תתאים כאן להמחשה: "הכוכבים אינם קבועים בשמיים, אלא בחוכמת האסטרונומיה). אין פה שום קשר לפיכטה, לשלינג, להגל, ולכל שאר החבר'ה, אני לא נוטש את הסובייקט הקאנטי לטובת איזה סובייקט־סובסטנציאלי מיסטי הזוי, אני רק מגביל את תחום ההכרה שלו.

שואל השאלה:
^יוצא לך גישה (פוסט-)סטרוקטורליסטית מדי, שהמדע ושיח המדעי זה רק סדר מסמנים מסוים, שלא מיוחס לרפרנט/מסומן מסוים אלא רק מתייחס למסמנים אחרים ולעצמו. כך שמשפט "הספר נמצא על השולחן" מבטא רק את עצמו ולא מתייחס לרפרנט ריאלי (הספר על השולחן). אבל המדע אומר שרפרנטים של אמירות המכילות תאריכים, שיעורים, גדלים היו קיימים לפני מיליארדי שנים באופן ריאלי כפי שמתואר באמירות, אבל לא באמירות עצמן שהן מודרניות.
במקרה אם אתה אומר ששיח המדעי רק מבנה את אובייקטים שלו, והאובייקט מחייב קיום קדם-אובייקטי אז שוב יוצא שהאובייקט עושה רטרואקציה על העבר וזה לא יותר מאשליה, אז אתה כופר באובייקטיביות.

^למה פוסט סטרקטורליסטית? זו גישה סטרקטורליסטית למהדרין. אני שולל לחלוטין איזה ידע על הנואמנון (dinge an sich) אליו ההכרה המדעית מתכווננת, הוא משמש רק כאידיאה רגולטיבית לשאיפת המדע שעולם לא תתממש, השאיפה אל הממשות (חיפוש האמת הוא-הוא האמת). המדע קיים כאוסף של זיקות בין מושגים שיוצרים יחד שפה אחדותית אחת אשר קיימת רק ביחס אל עצמה (ולזו אני קורא "ההכרה המדעית בכללה"). אין שום עולם עליו "ההכרה המדעית בכללה" מדברת, מלבד עצמה.

וואי מאיפה כל הידע שלכם?

חחח אני לא מבינה כמעט אף מילה

אה ולשאלה המדע עושה את זה עם הוכחות של מאובנים ובדיקות מדעיות

^^^מהתורה הקדושה, מן הסתם.

^^בגדול: אני בעד, הוא נגד (או שאני נגד והוא בעד).

שואל השאלה:
^^^^אז איך שיח המדעי שונה מכל שיח אידאולוגי אחר? אם זה פועל רק כשפה אחדותית שמביעה את עצמה ומופנית רק לעצמה.
אם אין הבדל, אז אתה כופר במטרת הביקורת הטרנסצנדנטלית של קאנט, שכל המטרתה היא לתת לשיח המדעי מקום פריוולגי בין שאר השיחים, שמתאר איך בנוי האפארטוס אינטרסובייקטיבי-הטרנסצנדנטלי ומה ניתן לדעת באופן אובייקטיבי (בשדה הזה של היחס סובייקט-אובייקט).
אם אתה מקבל את המקום הפריוולגי של המדע המתאר מערכת האינטר-סובייקטיבית כפי שהיא מביעה את עצמה, אז אתה חייב לקבל גם את הרפרנט החיצוני למערכת הזאת עליו היא מצביעה, כמובן בלי לקפוץ ישר לנואומנון כישות אבסולוטית, אלא עדיין לשמש בה כאידאיה רגולטיבית, אבל עם קבלה ריאלית של עולם-בלי-אדם בנוסף לעולם-ל-אדם הידוע לנו.

^הוא לא. זהו האבסורד אליו הגיע קסירר במערכת המרבורגית מבית מדרשם של נטורפ וכהן (על אף שהוא ניסה להתחמק ממנה גם כן. חבל, היה מקדים את ויטגנשטיין). עליונות השיח המדעי היא אך ורק בהיותו מחפש אחר האמת, אך זו עליונות מלאכותית גרידא, שהרי מי קבע שהחיפוש אחר האמת עליון על כל מטרה שונה (הפרגמטיסטים מבית מדרשו של ג'יימס למשל יסברו אחרת)? המדע הוא משחק שפה, יש בו מיתוסים, ז'ארגון, מערכת ערכית, וכיוצא בכל אלו, ששווים בערכם לכל משחק שפה אחר, אין לו שום עליונות. למי אכפת מה רצה האיש קאנט? כבר שופנהאואר, מיימון, ואחרים הצביעו על העובדה שקאנט לא גזר את כל המסקנות הנדרשות ממשנתו. הוא יצא למסע בכדי לבסס אובייקטיביות, אך הוא לא הצליח להפריד בין המדע לבין כל משחק שפה אחר (מפני שהוא הניח את הודאות המוחלטת של המדע), (מלבד הדת).

נ.ב: אם זה לא היה מובן, אינני מחזיק בתפיסות אותן אני מציג.

שואל השאלה:
אנונימית, לימדו אותי בחוג של לנין לדיא-מאט (diamat). לא ברור לי מתשובתך איך המדע יכול להוכיח משהו שיוצא מתחומתו (המדע מתאר דרך עדשה עולם בו העדשה לא קיימת) בלי ליפול לריאליזם קדם-ביקורתי.

תפוח זהב, אז זהו, נפלת לספקנות קיצונית אליה הגיעה המטאפיזיקה (וביקורת עליה) בניסיון למצוא בסיס מספק (suffiecient reason) מוחלט. אתה עם רגל אחת בפידאיזם

^ספקנות? פידאיזם? מה פתאום? הצגתי גישה סטרקטורליסטית קנאית שלא משתמעת לשתי פנים. ערך חיפוש האמת אינו אובייקטיבי, אך מהרגע בו אתה מקבל את הערך אתה מחוייב לקבל את המדע (שהרי הם זהים). כל אימת שאתה מנסה לטעון טענה אונטית או אפיסטמית - אתה נקלע למשחק השפה המדעי, ואז מתחייב אליו. ההכרה המדעית בכללה היא לא ההכרה כולה, אבל קשה מאוד ליצור הכרה שלא נקלעת לתוכה.

שואל השאלה:
איך זה סטרוקטורליזם? סטרוקטורליזם זה מיתודה אובייקטיבית, מדעית, אוניברסלית, מדויקת וכו' - המטרה היא לתאר תופעה מסוימת בהקשר של מערכת יחסים סמויה שמגדירה ומהווה תנאי להתקיימות של התופעה.
זה לא שאפשר לפרש את התופעה איך שבא לך. אם נדמה את העולם לטקסט, אז סטרוקטורליסט ינתח את הטקסט בהתאם לתבנית החבויה בו, שהיא דבר אובייקטיבי ואחיד, בדומה לאיך שבלשנים מפענחים הירוגליפים מצריים ומשיגים משמעות אובייקטיבית מתוכם. יש כאן לוגוצנטריזם גלוי, כפי שדרידה מציין. פוסט-סטרוקטורליסטים להפך יגידו שאם העולם הוא טקסט אז יש אינסוף דרכים לפרש אותו ("מות המחבר" של בארת), אין היררכיה בין פרשנויות שונות, כך שזה לא יותר ממשחק מילים, וכתוצאה מכך רלטיביזם קיצוני.
אם בשבילך השיח המדעי לא שונה משיח של בריאתנים בארה"ב שחושבים הגיל היקום הוא 6000 שנה, ולשניהם יש אמת משלהם אז אתה נופל לספקנות, אבל אם אתה כן מקבל את מעמד הפריוולגי של המדע בתיאור אובייקטיביות (במובן קאנטיאני), אז אתה חייב לצאת עם האובייקטיביות הזאת מעבר לקורלציה של סובייקט-אובייקט.

^מה הבעיה? אני מתאר את המדע כמבנה הומוגני והרמטי שמתקיים ביחס אל עצמו ולא ביחס למושא חיצוני, קונסטרוקציה פר אקסלנס. בעניין הטקסט, למשל, הסטרקטורליסט יראה את הטקסט כמערכת של הקשרים שמקיימת יחסי זיקות פנימיים (למשל: המילה 'בית' במשפט: "אני כרגע מטייל באיזור של הבית" איננה קיימת כסימן למושא מסוים (הבית הקונקרטי) גרידא, אלא כנתון בתוך הסטרקטורה של המשפט המלא כמקיימת יחס של זיקות ויחסים בתוך המערכת של המשפט והשפה), ואילו הפוסט סטרקטורליסט יראה אותו כטקסט העומד בפני עצמו ופתוח לפרשנות דקונסטרקטיבית (דרידה המייצג הבולט של הגישה הזו). השיח המדעי לא אובייקטיבי מבחינה אבסולוטית, הלוגוצנטריזם כבר איבד את שלטונו על המוחלט, אך על אף זאת טענתי איננה רלטיביזם קיצוני, אלא מתון יותר. לצורך ההמשגה: בריאתן אמריקאי שטוען שגיל העולם הוא כמה אלפי שנים טועה, מפני שהוא טוען טענה אונטית, וההכרה המדעית אובייקטיבית בתוך השיח הזה. ההכרה המדעית מאבדת את האובייקטיביות שלה ברגע שהשיח נהיה ערכי, טכנולוגי, וכל שיח אחר שלא משתמש במושג 'אמת'.

שואל השאלה:
אז השיח המדעי הוא לגיטימי (בניגוד לשיח של הבריאתן) כי הוא נמנע מטענות אונטיות ומודע לקונסטרוקטיביזם שלו? או בגלל שיש לו מונופול על המסמן 'אובייקטיבי' ו'אמת'?

אפשר לומר שיש לו מונופול על החיפוש אחר האמת, ומכיוון שזו האמת אז המונופול הוא על מושג האמת גם כן.