אני כותבת את זה בבכי הדמעות פשוט לא מפסיקות לרדת

לא כיף לי בבית ספר. לא כיף לי בכיתה. אני מרגישה ככ נדחפת לכל מקום. אני מרגישה לא קשורה לכיתה שלי. אם אני לא אתחיל שיחה ואגיד שלום אף אחד לא ידבר איתי. היום באתי לכיתה ולא אמרתי שלום ל3 חברות שלי. רק 1 מהן אמרה לי שלום אחרי 10 דקות בערך שאני יושבת לידה. 2 החברות האחרות רק שהיה הפסקה באו אליי ואמרו לי "הכל טוב?" אמרתי כן כן הכל "טוב" ואז הן אמרו "זה היה נראה כאילו את ממורמרת" ואז אמרתי "לא לא סתם קמתי ממש מוקדם" הן אמרו אה ואז הלכתי לכיתה השנייה. שיש לי שם את כל החברים. אני מרגישה פשוט מדהים שם. כולם באים אליי, שמים לב אליי, מחבקים אותי, מדברים איתי והכי כיף לי שם שאני איתם. כל היום אני רק עם חיוך מזוייף. לא כיף לי להידחף לשיחות. לא כיף לי לצחוק בכיתה ולא כיף לי לדבר. החברה הכי טובה שלי איתי בכיתה. חשבתי היא אולי תהיה איתי . אבל נחשו מה.. גם לא. כל היום היא בכלל לא איתי ושאיתי היא רק מדברת על המחנך שלנו כי שתינו שונאות אותו. זה הדבר היחידי שבגללו היא איתי. ככ רע לי אני שונאת את כולם אני רוצה לעבור כיתה. אני פשוט מפחדת מהתגובה שלהם. באמת שאני בוכה עכשיו את החיים שלי לא כיף לי בבית ספר חשבתי שנחזור יהיה כי אבל כולם מדברים איתי רק שהם צריכים משהו והם מחליפים איתי אולי 3 מילים ביום. זה מבאס וכואב שאתה מרגיש שאתה רק נדחף ומרגיש לא קשור. והכי כואב שהחברה הכי טובה שלך בכלל לא שמה לב מה קורה. בכלל לא שמה לב למה אני תמיד לבד. בכלל לא שמה לב למה ישר שיש הפסקות אני הולכת לכיתות אחרות. "בכלל לא שמה לב". בבקשה תעזרו לי ותגידו לי מה לעשות אני ככ מיואשת כבר אין לי כוח להידחף לכולם ולעשות חיוך מזוייף ולעבור כיתה לא יהיה כזה פשוט ואני יודעת שאתקע איתם. באלי פשוט לצרוח על אחד ואחד מהם שהם דוחים. חד משמעית אני יודעת שזאת תהיה השנה הכי גרועה שלי.