אני כותבת את זה בבכי, בבקשה תיכנסו..

אני הבן אדם היחיד שהולך עם פוטר במאי,
אני זאתי שלא רוצה ללכת לים או לבריכה כי רואים לה את הישבן בבגד ים השלם,
אני זאתי שמחר לא רוצה ללכת למלחמת מים בבגד ים ואז לאכול פיצה,
אני זאתי שמסתכלת במראה ולא שלמה עם הגוף שלה,
וזאתי שעם הבגדים שהם גדולים יותר ממנה נראית מנקה, כי ברור שלא יהיו לי בגדים בדיוק במידה שלי - או גדול מדי או קטן מדי, או בקיצור- או להיראות כמו מנקה עם בגדי ניקיון גדולים, או שהבטן שלה יראה כמו כדור הארץ.
אני זאתי שמרימה את המכנסיים שלה למעל הפופיק, וזאתי שמתעקשת לבוא עם ארוך לבית הספר, כי היא שמנה.
ושהיא לא שלמה עם הגוף שלה.

ובמילים אחרות, אין מי שמבין אותי,
אמא שלי לא בתמונה בכלל, אמא שלי מתבדחת איתי שאני דובונת וכשאני אומרת לה שאני רוצה להרזות היא מצחקקת, והיא מכינה מאכלים עם מלא שמן.
אבא שלי קונה כל הזמן גלידות ולא נעים לי ממנו, אח שלי משתף עם זה פעולה.
סבתא שלי מתלחששת עם אמא שלי ש"היא כמו אבא שלה, שמנה" וחושבת שאני לא שומעת.
חברה שלי אומרת שהיא שמנה ששוקלת 47 ושאני צריכה להתעודד, בזמן שאני שוקלת יותר (ככה שהיא לא שמה לב שאני יותר שמנה ממנה אפילו)
וכל שאר החברות שלי מחר יפגשו עם הגוף הכוסי המושלם שלהן, הרזה... יאכלו פיצה בכיף, ואני לא רוצה ללכת עם בגד ים כי אני לא שלמה עם זה (מלחמת מים).

וזה לא שחסרות לי צרות בחיים: דלקת בחניכיים, מחר הרופא שלי יצרח עליי... וחברות שלי יהנו וישלחו תמונות, ואני אצא לי לרופא שיניים עם בגדים שנראים כמו שמלה עליי.

אף אחד לא יאמין לי, שאני לא שלמה עם הגוף שלי, לא יעזור לי, עם המשקל יתר שיש לי. יצחקו עליי...
היום אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להרזות והיא צחקה, אמרה : באמת? ושתקה.

אני לא 70 קילו, אבל אני גם לא 50.
אני שמנה שבולט לה הטוסיק והבטן, עם העודף שומן שרוטט לה בכל הגוף.
אני כותבת את זה בעיניים דומעות וכואבות, חודשים שאני מתכחשת לזה וזה נופל עליי.

מה אני עושה? את זה אני שואלת אתכם.