אז כתבתי משהו.. אמ זה על משהו דיי רגיש אבל נראה מה אתם חושבים אם יש לזה סיכוי?

גבריאל אמר שאני לא כזו יפה
ולי זה לא הזיז.
חברה שלו תמכה במילותיו
אמרה שמומלץ לעבוד מול המראה, לא אותי זה לא הרגיז.

מילים כאלה לא היו לי חדשות,
אני כבר רגילה.
הולכת, מסתובבת עם עור של פיל
כמו שאותי אימי לימדה.

יום למחרת פגשתי את חדוה,
ביחד הסתובבה עם בנה
אמרה שאני כה השתניתי,
גדלתי כולה בשנה.
מיד החלה להשוות אותי לביתה -
אוי כמה שהיא חכמה,
רק אני כך נשארתי, מתנהגת כילדה.

מילים כאלה לא היו לי חדשות,
אני כבר רגילה.
הולכת, מסתובבת עם עור של פיל
כמו שאותי אימי לימדה.

אך ביום מן הימים,
נפגשנו כך כולם.
גם אימי ואחותי הצטרפו איתי לשולחן,
כולם אכלו, שתו, נהנו, בכל זאת זהו חג
ואז הכל נהרס כשהחלו בשיחה.

על המראה והמשקל,
על המזל והמשכל,
לא השיחה לא חדשה,
אך אמא שלי כלל לא ידעה
וכששמעה את השיחה כולה התרגזה.

ובי הפעם זה פגע,
והנה כבר דמעה זלגה, אוי זה לא טוב..
כי נוכחותה של אימי והמבט שנעצה
גרמה לי לחשוב -
מה היא מרגישה כשהיא רואה איך שכולם כאן גורמים לי לבכות..