בכיתי עכשיו ממש. זה כאילו הכל חזר אליי

בבית ספר אף פעם לא היו לי חברים. הייתי נורא סגורה, מופנמת וביישנית. עם אפס ביטחון עצמי. אז לא הצלחתי להתחבר לאף אחד ולא כלום.
בצבא פרחתי מהבחינה הזאת ויש לי די הרבה חברים וחברות בצבא. הגעתי למצב שהרבה יותר כיף לי בצבא מאשר בבית בגלל זה. בצבא אני מוקפת האנשים וכיף לי ובבית שוב אין לי אף אחד. וזה מזכיר לי את התקופה שלי בבית ספר. כשאני יוצאת חמשושים אני מתה קצת לצאת בסופש, להנות. להשתחרר קצת. אבל אין לי עם מי. והחברות שלי מהצבא רחוקות ממני ממש ובנוסף, כל אחת מהן יוצאת עם החברות שלה. אבל לי אין חברות משלי לצאת איתן וזה דופק אותי. זה כאילו אני חוזרת לתחושה של הלבד כשאני מגיעה הביתה. איך להתעודד? :[