8 תשובות
אני
אני עם בולמיה...
אנונימית
לא הכי גרועה, אבל דיי תקופה מבאסת
לא למצא את עצמי ולדעת מה אני, יש הרבה תהיות
הציונים בלימודים ממש ירדו ואין לי מוטיבציה
אני לא אוההת את הגוף שלי
אין לי חברות טובות וזה שיט
כן, ירד לי ממש הביטחון לא ברור למה וזה באסה..
אני לא מצאת את עצמי
אני הציונים שלי בריצפה אני בדיכאון אין לי כמעט חברים אין לי מוטיבציה לכלום ואני לא יוצאת מהבית ואני בריב עם ההורים שלי הרבה זמן
אני די מרגיש ככה, נגמרה הקורונה וחזרנו לבית ספר פיזית ונקלט אצלי כמה שאני בודד ולא מצליח להכיר חברים חדשים בגלל חרדה חברתית, רבתי עם ה2 "חברים" שיש לי כי נמאס לי מאיך שהם מתנהגים אלי אז יוצא שגם איתם אני לא מדבר, אני על סף דיכאון כבר מזלזל בלימודים ולא לומד למבחנים ומת שתיגמר השנת לימודים כבר. הא ותוסיף לזה שפוטרתי מהעבודה שהייתה לי.

יהיה טוב בסופו של דבר
כן.
עומס בלימודים, קצת בודדה מבחינה חברתית, דיכאון שבשלבים הראשונים של הטיפול אז זה לא מרגיש שעוזרים לי אלא רק מוסיף לי עוד לחץ וקושי..
וחוץ מזה התחלתי לריב עם ההורים הרבה יותר וממש לא טוב לי בבית.
כן, בעיקר בגלל הקורונה אבל לא רק.
הזומים האלה היו מזעזעים וגרמו לי לשנוא בית ספר עוד יותר. פעם הייתי somewhat רזה בכושר ועכשיו הכל הלך ואני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה. אין לי מוטיבציה לשום דבר / סיבה לעשות את הדברים שאני אוהבת.
אני לא מצליחה לתפקד - אני מדברת על לישון יותר מ-3 שעות בלילה, לצחצח שיניים, להתקלח, לשטוף פנים, כן זה מגעיל אבל אני לא בדיוק שולטת על זה. רמות הלחץ שלי עלו משמעותית, ולמרות שאני "כולה" בכיתה י' אני בלחץ מטורף כל הזמן. אני מפחדת ממבחנים כמו שבחיים לא פחדתי (ברמה של להקיא מהלחץ), וזה פוגע לי בציונים ואז בביטחון שלי להצליח במועד ב.
חטפתי כמה "כאפות" מבחינת ציונים ובתור פרפקציוניסטית זה קצת הרבה שבר אותי.
אבל מסתבר שכולם "מתים לציונים שלי" אז אין לי על מה להתלונן.
אממ אני לאיודעת אם זה התקופה הכי גרועה כי לא חייתי עדיין את כל החיים אבל זה מרגיש התקופה הכי גרועה בחיי
הפרעות אכילה,דיכאון, חרדות, חוסר ביטחון, כל האנשים שחשבתי שאוהבים אותי נטשו אותי, לא מספרת לאף אחד מסביבי מה עובר עליי כי מבחינתם אני הבת/האחות/"החברה" המושלמת ואני לא רוצה להרוס את התדמית הזאת כי הם יעזבו אותי גם ויש עוד מלא:(
אנונימית