ניסיתי לכתןב שיר אשמח לחוות דעת

החיוכים מזויפים, האוזניות הן הבריחה, כבר לילות כה ארוכים שהשינה לא מצליחה. הלחץ בחזה גובר, וכבר קשה להתגבר, אני צריכה לברוח למקום רחוק עכשיו מהר. רק להוציא את הדמעות אבל שכחתי איך לבכות הראש עסוק במחשבות שלא פוסקות הן נמשכות. והעולם הזה דפוק העצב וגם החיוך הכל זה פייק הכל כבר מתבלגן בראש כמו מן ערבוב. והמוח מהווה את הצרה הכי גדולה והתקפי החרדה שכבר נהיו כמו שגרה. אין לאן לברוח רק צריך להתמודד אבל קשה לשרוד כשהגבול מתחיל להאבד.

אבל לאט לאט למדתי לשרוד לתת למחשבות שלי לאט לאט לנדוד, למקום אחר, מקום שונה , למקום יותר ורוד מנסה עוד לפצח את הקוד.

מנסה לקחת תחיים פחות בסטרס, גם שמרגיש כאילו שהגוף עומד להתפוצץ.
להשלים עם זה שאין לך באמת לאן לברוח, במציאות שכל אחד רודף אחרי כבוד וכוח. צריך ללמוד איך לעקוף להזדחל קדימה, מרפק לשמאל ולימין שעשויים פלטינה. שהחיים תקועים, את זו שצריכה לדחוף קדימה, הם יורקים עלייך תרקי עליהם תאמ'אמא. כן אני למדתי בדרך הקשה, שהחיים זוחלים לאט תדפקי איזו ריצה, שתקפיץ תמוטיבציה תשנה תסיטואציה שתביא לך טיפטיפה מוניטיזציה לרוטציה. כן. עכשיו תקעתי סתם מילים שמתחרזות באציה, אבל הבנתם את המסר הוא בגודל אסיה.

אז למדתי לאט לאט לשרוד, לתת למחשבות שלי לאט לאט לנדוד, להבים זה לא הסוף כן זה אפילו לא האמצע ועוד לא מאוחר להתחיל לסגור תפצע.