אנשים שיש/הייתה להם חרדה חברתית וטיפלו בה ויש שיפור משמעותי ורוצים לתת לי מוטיבציה ותקווה?

החלטתי פשוט שאני משחקת אותה בן אדם אחר, שבטוח בעצמו גם כשיש אנשים בסביבה
שאני מתנהגת כמו שהדמות שהייתי רוצה להיות מתנהגת.
ואחרי עבודה קשה ותהליך, כולם מתחילים לראות אותך ככה כי זה מה שאת מראה להם, ולכן זה נהפך לחלק ממי שאת, והרבה יותר קל להיות כזאת

עשיתי את זה בתור ילדה קטנה יותר, פשוט עשיתי את זה למרות המבוכה, וגם כשגימגמתי וכמעט בכיתי, המשכתי לדבר.
אבל זה גרם לטימטום יתר, עד שנהייתי אנטי חברתית...

שואל השאלה:
את מרגישה שבניגוד ללפני את יכולה להתחבר לאנשים בקלות ולדבר בצורה שמרגישה נורמלית עם אנשים, להצליח לדבר מול קהל ופחות התקפי חרדה?
אני לא כל כך אופטימית שאני ארגיש אי פעם שייכת לעולם ולחברה פה, תציפו אותי בתקווה שזה אפשרי חחח

שואל השאלה:
^אנונימית
אז בעצם את מרגישה שלא השתפרת? אנטי חברתיות או לומר טמטום יתר (חוסר בטחון עצמי, אני בטוחה שאת חכמה ואינטילגנטית) מתקשר לחרדה חברתית.

חח, יש בזה משהו. אבל אני פשוט מרגישה שפעם הייתי חסרת כל מודעות בניסיון להתמודד עם החרדה.
עכשיו אני פשוט אנטי חברתית, קשה לי להיות ליד אנשים ומגע, אבל אין לי כל כך הרבה התקפי חרדה (;
לא יודעת עד כמה התמודדתי.

שואל השאלה:
את מרגישה שזה משהו שהיית רוצה לשפר? זה נשמע דווקא שאת במקום די קשה של חרדה חברתית, קושי גדול להכיר אנשים, האמת שגם אני ככה ולפעמים אני סתם מרגישה שאני מצטיירת כשונאת אדם וכבחורה די קרה ולא אנושית, רובוטית.
את ממשיכה לטפל בזה?

לדבר מול קהל? פחות אוהבת. אם אצתרך אעשה את זה, אבל אעדיף להתחמק מהסיטואציה.
אבל אני הרבה יותר בטוחה בעצמי, במי שאני, לא מתנצלת כמו שהייתי מתנצלת, והכי חשוב לי בעולם עושה הפרדה בין מה שלי למה לא שלי ואני לא מוכנה לקחת על עצמי באף דרך וצורה. אני אומרת לא, בחיוך או בתקיפות מתי שצריך, ואני גם יכולה לנהל שיחה רנדומלית עם אנשים שאני לא מכירה

כולם קוראים לי אשכנזיה קרה, אבל אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי בני אדם, לפחות נכון להיום.
אני פשוט מדברת דרך מסך, וגם זה לא תמיד...
ולא מנסה לשנות את זה, נוח לי יותר מדי...

שואל השאלה:
^^זה נשמע מדהים, את כבר פחות מרגישה את החוסר בטחון בשיחות עם אנשים ועל כל דבר שאת אומרת, אין לך את תחושת הבושה על איך שאת מדברת/מצנהגת/מצטיירת לאנשים?
זה הכי קשה לי, אני בספק אם זה יעלם.
ואיך טיפלת בחרדה החברתית? נשמע שהיית בטיפוח פסיכולוגי ממש טוב, אני הייתי אצל םסיכולוגית שלא הקשיבה לי ושפטה אותי אז זה לא עזר.

שואל השאלה:
זהו האמת שלפעמים הצדדים של החרדה החברתית נוחים לי, זה לא תמיד כזה רע לי, ם הייתי בבית ולא צריכה לצאת אף פעם אפילו לא לאינטרקציה הכי קטנה במכולת, הייתי חיה טובה עם עצמי, בתקופת הקורונה הייתי הכי מאושרת בכל חיי, בהתחלה דיכאון קל אבל אחרע זה נהניתי.
חחח תוך כדי שכתבתי את זה נזכרתי בכמב דברים שיצא לי לומר לפני כמה זמן לאנשים ואני כזה לא בא לי לצאת מהבית יותר אבל אין לי ברירה.

בבית ספר אני מרגישה חצי בנוח, אלו אנשים שאני מכירה מתמיד, אז אני פשוט שקטה לידן, לרוב.
ורק לשם אני הולכת.
אה, ולספרייה. זה קצת קשה, אני מגמגמת בדרך כלל, אבל זה עובר מהר.

האמת עשיתי את התהליך לבד.
פשוט הבנתי שזה לא טוב לי, לא טוב לבריאות הנפשית שלי והייתי במצב ממש גרוע בחיים שלי.
הרגשתי כמו סמרטוט ריצפה.
ופשוט החלטתי שדי, אני לא כזאת יותר. כמובן שזה דרש תהליך, והתמדה, ולראות בדיוק איפה אני עושה משהו שלא הייתי רוצה שאני "המשופרת" תעשה, ולעבוד על זה.
בואי נגיד, אם התנצלתי ,ושמתי לב לזה ישר (בזמן שלא הייתי צריכה להתנצל ולהתקפל) אז אמרתי אני חוזרת בעצמי, אני לא מתנצלת. ככה בקול.
זו עבודה קשה, אבל זה שווה את זה.
זה דורש תשומת לב וסבלנות.
בטיפולים הפסיכולוגים שהיו לי עבדתי על דברים אחרים, זה עוד לא מושלם, ויש לי תהליך ארוך אבל לפחות התקדמתי בפן מאוד חשוב בחיים :)

שואל השאלה:
צריך המון חוזק נפשי כדי לעשות את התהליך לבד, היו זמנים קצרין שאמרתי לעצמי אני אעשה את התהליך לבד וכמה ימים אחרי זה ראיתי שאני יותר מדי חלשה נפשית בשביל זה. כל הכבוד לך, זה באמת לא קל, אין פתרון קסם לצערי.

ברור שאין פתרון קסם. שום דבר בחיים הוא לא עם פתרון קסם.
בהצלחה, את מקסימה ואני מאמינה בך.