היחס שלי לבנים נובע מהמערכת יחסים שלי עם אבא שלי לדעתכם?

אני לא יוצאת כמעט מהבית ורוב הילדות לא יצאתי והדמות הגברית היחידה שגדלתי איתה זה אבא שלי, ובגלל כל מני דברים שקרו והוא עושה (בלי קשר לזה שלפני כמעט לא דיברנו) נהיה מאד מביך לידו, ממביך לשבת לידו, אני בקושי מחליפה איתו מילה רק אם אני חייבת, וכשאני מדברת איתו זה פשוט מוזר לי מדי, ושמתי לב שבדיוק ככה אני גם מדברת עם בנים במציאות. גם אם אני רוצה לדבר איתם אני נמנעת ואם אני חייבת זה פשוט יותר מדי מוזר ומתאמץ