מה אתם חושבים על הקטע שכתבתי ליום הזיכרון?

הלילה עלה, הירח כבר מקרין אור,
הילד הקטן שואל מתי הוא יחזור.
כבר מאוחר בלילה כולם ישנים,
אבל רק היא בחלון מסתכלת מחפשת,
מחכה עוד דקה ועוד שעה שיגיע בדלת.
וכך, למשך יום, יומיים, שלושה,
לילות ארוכים שמחכים לחזרה.
והנה, בסוף הלילה יש מהדלת דפיקות,
האמא והילד רצים לדלת נרגשות.
אך כשפותח הילד את הדלת אחיו לא שם. כאילו נעלם.
איפה אחי הגדול? מתי הוא חוזר?
הוא שלח אתכם כי דש הוא מוסר?
אמא? למה את בוכה? הכל בסדר?
והאמא מיד רצה בבכי לחדר.

כבר מאוחר בלילה וכולם ישנים,
ורק הוא לשמיים מסתכל.
אחי. אתה גיבור. אותך לעולם לא נשכח.
איך שתמיד אהבת לנגן,
עזרת לכל זקן או מסכן,
הבדיחות שלך היו הכי מצחיקות,
אבל ממש לא כך היו הבשורות.
עבר קצת זמן מאז שהלכת,
אמא עוד עצובה,
היא אומרת לי שאני שארית החזקת כוחה.
אבל אני יודע שגם אם אתה כבר לא פה,
לדפיקה שלך בדלת אני מחכה, מתי שתבוא.