5 תשובות
טוב אני לא מכירה את הנרצח אבל הוא קרוב רחוק משפחה שלי ה' יקום דמו
זהו סיפורו של ספר תפילה והנשמות בהן נגעו בזמן שנסע מעבר לגבולות אירופה החרבה במלחמה להתחלות חדשות בברזיל, ואז, עשרות שנים אחר כך, הביא לבסוף נחמה וסגירה לאח שכול בארצות הברית.
הספר הוא ספר קינות, ספר תפילה המכיל תפילות ליטורגיות לאמירה בתשעה באב - היום היהודי של צום ואבל על המקדשים ההרוסים. במקור הוא פורסם בשנת 1836 ברודלהיים, גרמניה. בעוד שכתובת יידיש מונה את הבעלים המקורי, בשנות השלושים של המאה העשרים היה ספר התפילה בבעלות היינץ אשווגה הצעיר, שלקח אותו עמו כאשר הוא ואחיו אלפרד נאלצו לברוח מעיר הולדתם מנהיים, גרמניה, כאשר הכיבוש הנאצי תפס.
מיד לאחר השחרור, ספר הקינות מצא את עצמו עומד למכירה בשוק בבריסל, בין השאר ספרים שננטשו על ידי בעליהם היהודים. זה הפך לאחד מכמה תארים יהודיים שהעניק לאביו סמואל רוזנברג בן העשר. רוזנברג הסתתר בכפר קוארגנון בזהותו המשוערת של פול אלן, ושרד את המלחמה בזכות חסדם של מוריס ולאה פיירארט (שזכתה ביד ושם כחסיד אומות העולם בשנת 1994). אביו קנה את הספרים כדי לחזק את הידע של שמואל על המנהגים והטקסים היהודיים לאחר שבילה זמן כה רב עם משפחה לא יהודית.
הספרים השפיעו מאוד על סמואל; הוא הוקיר אותם ושמר אותם אצלו כשהתחיל חיים חדשים בריו דה ז'ניירו, ברזיל בשנת 1950, שם למד רפואה והיה חבר מכובד בקהילה היהודית. שנה אחר שנה השתמש רוזנברג בספר קינות, קרא את השם שכתוב ותהה לגבי זהות הבעלים הקודם. "כשהתבגרתי, צלו של היינץ אשווגה הלך אחרי," הסביר רוזנברג. "בכל ערב תשעה באב הייתי קורא מתוך סידור התפילה שאבי קנה לי ושואל את עצמי: 'מה קרה לבעל הספר הזה?'"
בשנת 2005, לאחר שחזר משירותי תשעה באב, החליט רוזנברג לנסות לברר פרטים נוספים על היינץ אשווגה. בחיפוש במאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה ביד ושם, הוא מצא כי דף עדויות הוגש לאשווגה בשנת 1990 על ידי אחיו, אלפרד. מופתע ומאושר, החליט רוזנברג ליצור קשר עם אלפרד, המתגורר כיום בניו יורק. דרכו נודע סוף סוף רוזנברג מה עלה בגורלו של בעל סידור התפילה.
לאחר סיום המלחמה הצליח אלפרד לגלות את פרטי גורלו הטרגי של אחיו. היינץ נלקח לראשונה למחנה הריכוז מלין (מכלן), שנמצא בצריף לשעבר ליד הנהר בעיר הבלגית. ב- 4 באפריל 1944 הוא נשלח לתחבורה מספר 24 לאושוויץ. עם כניסת כוחות בעלות הברית, נפטר היינץ ב- 29 בינואר 1945 במחנה הריכוז מיטבאו במהלך צעדת מוות.
"לא הייתה לי ברירה אלא לשלוח לאלפרד את סידור התפילה, שהחזקתי ברשותי במשך 60 שנה," הסביר רוזנברג. "עשיתי זאת בגאווה ובסיפוק עמוק, אך גם התמלאתי בצער שגיליתי סופית את גורלו העצוב של היינץ אשווגה."
אלפרד אשווגה הגיש לאחרונה יד ושם תצלום של אחיו, שקיבל מניצול שואה אחר. התצלום צורף לדף העדות ומשלים את מאמציו של אלפרד לשמר את זכרו של היינץ אשווגה, שחייו נחתכו בגלל האכזריות הנאצית בגיל כה צעיר.
כשאלפרד אשווגה קיבל את הספר מרוזנברג, הוא התרגש עמוקות. "הייתי אובד עצות למילים," הוא נזכר. "הספר הוא האובייקט המוחשי היחיד שנותר לי שהיה שייך לאחי." בהודעת דוא"ל עמוסה רגשית לרוזנברג כתב אשווגה: "אני מוקיר את סידור התפילה של היינץ מעל כל שאר הרכוש שבבעלותי. תודה שוב מכל הלב. לא פעם אתה מוצא אנשים עם חסד כמו שלך
זהו סיפורו של ספר תפילה והנשמות בהן נגעו בזמן שנסע מעבר לגבולות אירופה החרבה במלחמה להתחלות חדשות בברזיל, ואז, עשרות שנים אחר כך, הביא לבסוף נחמה וסגירה לאח שכול בארצות הברית.
הספר הוא ספר קינות, ספר תפילה המכיל תפילות ליטורגיות לאמירה בתשעה באב - היום היהודי של צום ואבל על המקדשים ההרוסים. במקור הוא פורסם בשנת 1836 ברודלהיים, גרמניה. בעוד שכתובת יידיש מונה את הבעלים המקורי, בשנות השלושים של המאה העשרים היה ספר התפילה בבעלות היינץ אשווגה הצעיר, שלקח אותו עמו כאשר הוא ואחיו אלפרד נאלצו לברוח מעיר הולדתם מנהיים, גרמניה, כאשר הכיבוש הנאצי תפס.
מיד לאחר השחרור, ספר הקינות מצא את עצמו עומד למכירה בשוק בבריסל, בין השאר ספרים שננטשו על ידי בעליהם היהודים. זה הפך לאחד מכמה תארים יהודיים שהעניק לאביו סמואל רוזנברג בן העשר. רוזנברג הסתתר בכפר קוארגנון בזהותו המשוערת של פול אלן, ושרד את המלחמה בזכות חסדם של מוריס ולאה פיירארט (שזכתה ביד ושם כחסיד אומות העולם בשנת 1994). אביו קנה את הספרים כדי לחזק את הידע של שמואל על המנהגים והטקסים היהודיים לאחר שבילה זמן כה רב עם משפחה לא יהודית.
הספרים השפיעו מאוד על סמואל; הוא הוקיר אותם ושמר אותם אצלו כשהתחיל חיים חדשים בריו דה ז'ניירו, ברזיל בשנת 1950, שם למד רפואה והיה חבר מכובד בקהילה היהודית. שנה אחר שנה השתמש רוזנברג בספר קינות, קרא את השם שכתוב ותהה לגבי זהות הבעלים הקודם. "כשהתבגרתי, צלו של היינץ אשווגה הלך אחרי," הסביר רוזנברג. "בכל ערב תשעה באב הייתי קורא מתוך סידור התפילה שאבי קנה לי ושואל את עצמי: 'מה קרה לבעל הספר הזה?'"
בשנת 2005, לאחר שחזר משירותי תשעה באב, החליט רוזנברג לנסות לברר פרטים נוספים על היינץ אשווגה. בחיפוש במאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה ביד ושם, הוא מצא כי דף עדויות הוגש לאשווגה בשנת 1990 על ידי אחיו, אלפרד. מופתע ומאושר, החליט רוזנברג ליצור קשר עם אלפרד, המתגורר כיום בניו יורק. דרכו נודע סוף סוף רוזנברג מה עלה בגורלו של בעל סידור התפילה.
לאחר סיום המלחמה הצליח אלפרד לגלות את פרטי גורלו הטרגי של אחיו. היינץ נלקח לראשונה למחנה הריכוז מלין (מכלן), שנמצא בצריף לשעבר ליד הנהר בעיר הבלגית. ב- 4 באפריל 1944 הוא נשלח לתחבורה מספר 24 לאושוויץ. עם כניסת כוחות בעלות הברית, נפטר היינץ ב- 29 בינואר 1945 במחנה הריכוז מיטבאו במהלך צעדת מוות.
"לא הייתה לי ברירה אלא לשלוח לאלפרד את סידור התפילה, שהחזקתי ברשותי במשך 60 שנה," הסביר רוזנברג. "עשיתי זאת בגאווה ובסיפוק עמוק, אך גם התמלאתי בצער שגיליתי סופית את גורלו העצוב של היינץ אשווגה."
אלפרד אשווגה הגיש לאחרונה יד ושם תצלום של אחיו, שקיבל מניצול שואה אחר. התצלום צורף לדף העדות ומשלים את מאמציו של אלפרד לשמר את זכרו של היינץ אשווגה, שחייו נחתכו בגלל האכזריות הנאצית בגיל כה צעיר.
כשאלפרד אשווגה קיבל את הספר מרוזנברג, הוא התרגש עמוקות. "הייתי אובד עצות למילים," הוא נזכר. "הספר הוא האובייקט המוחשי היחיד שנותר לי שהיה שייך לאחי." בהודעת דוא"ל עמוסה רגשית לרוזנברג כתב אשווגה: "אני מוקיר את סידור התפילה של היינץ מעל כל שאר הרכוש שבבעלותי. תודה שוב מכל הלב. לא פעם אתה מוצא אנשים עם חסד כמו שלך
זה סיפור על קרוב משפחה שלי
בחור בשם משה "מוסא" נולד בשם ויקטור שטארק, בעיר גירלטובצה, במזרח סלובקיה (אז צ'כוסלובקיה ) ב29.06.1942.
במהלך חודשי חייו הראשונים,הוא הסתתר עם אימו. הם ברחו תחילה לבודפשט, הונגריה,אך כשהמצב שם נהיה קשה יותר הוא הועבר, בתחילת 1943, למשמרת, אצל אישה נוצרייה, בכפר קטן בצפון הונגריה.
הוא שהה שם כמעט שנתיים, עד שאבא שלו, בעקשנות שאין לתאר, מצא אותו. סבא, אבא של אבא, שהתחבא ביערות עם הפרטיזנים, מצא תחילה את אשתו ואז את בנו היחיד. הכל נעשה ברגל לאורך מרחקים אדירים.
אבא שלי, לא הכיר כמובן את אביו בשלב הזה והחזרה להוריו הביולוגים, הייתה כמובן קשה וטראומטית.
משפחתו של סבי הייתה לפני המלחמה משפחה אמידה למדי, אך לאחר המלחמה כמעט ואף אחד לא שרד. כך גם ממשפחתה הגדולה של סבתא.
ב1949 עלו ארצה והתחילו את החיים מחדש לגמרי כמעט ללא רכוש וכסף. סבא היה אז כבר בן 41!
משה אהב מאד את הוריו אך הוא תמיד רצה לפגוש את אימו המאמצת אותה עזב בלי בעצם להיפרד.
משה הפך עם השנים לפסיכולוג ויועץ ארגוני מצליח. ב1989, עם פתיחתו של הגוש המזרחי, נסע אבא לכנס פסיכולוגים בהונגריה. ביום חופשי במהלך הכנס, הוא פנה לחבר מקומי, שחיבר אותו לנהג מונית דובר אנגלית (דבר נדיר באותו הזמן). הוא ידע רק את שמה הפרטי של ה"מאמצת", כפי שקרא לה, ואת שם הכפר, מרחק 80 ק"מ מבודפשט . הם הסתובבו כמה שעות בכפר, עד שמצאו אדם זקן שידע במי מדובר ("האישה שהחביאה תינוק יהודי במלחמה...")
הם הגיעו לאותה אישה, שגרה עדיין באותו הבית ונפגשו, דיברו קצת (בעזרת האנגלית הרצוצה של נהג המונית) ובכו הרבה.
בספטמבר 2018, נסענו אבא, אמא ואנחנו, אחי, 2 אחיותיי ואני, לטיול שורשים בסלובקיה והונגריה. הגענו לבית הולדתו של אבא וגם לבית בכפר הקטן בהונגריה, שבזכותו ובזכות האישה שחייה שם פעם, אנחנו פה היום.
אבא נפטר חודשיים אחרי אותו טיול, לאחר פציעה קשה בתאונת דרכים בגיל 76 בלבד, סבא ל 12 נכדים נפלאים.
מצורפים 2 שירים שכתב לאחר הביקור ההוא ב89 בהונגריה. ותמונות שלנו מהטיול ב2018 בכפר הולדתו של אבא והכפר בו הסתתר.
יהיה זכרם של כל קורבנות השואה ברוך.
בחור בשם משה "מוסא" נולד בשם ויקטור שטארק, בעיר גירלטובצה, במזרח סלובקיה (אז צ'כוסלובקיה ) ב29.06.1942.
במהלך חודשי חייו הראשונים,הוא הסתתר עם אימו. הם ברחו תחילה לבודפשט, הונגריה,אך כשהמצב שם נהיה קשה יותר הוא הועבר, בתחילת 1943, למשמרת, אצל אישה נוצרייה, בכפר קטן בצפון הונגריה.
הוא שהה שם כמעט שנתיים, עד שאבא שלו, בעקשנות שאין לתאר, מצא אותו. סבא, אבא של אבא, שהתחבא ביערות עם הפרטיזנים, מצא תחילה את אשתו ואז את בנו היחיד. הכל נעשה ברגל לאורך מרחקים אדירים.
אבא שלי, לא הכיר כמובן את אביו בשלב הזה והחזרה להוריו הביולוגים, הייתה כמובן קשה וטראומטית.
משפחתו של סבי הייתה לפני המלחמה משפחה אמידה למדי, אך לאחר המלחמה כמעט ואף אחד לא שרד. כך גם ממשפחתה הגדולה של סבתא.
ב1949 עלו ארצה והתחילו את החיים מחדש לגמרי כמעט ללא רכוש וכסף. סבא היה אז כבר בן 41!
משה אהב מאד את הוריו אך הוא תמיד רצה לפגוש את אימו המאמצת אותה עזב בלי בעצם להיפרד.
משה הפך עם השנים לפסיכולוג ויועץ ארגוני מצליח. ב1989, עם פתיחתו של הגוש המזרחי, נסע אבא לכנס פסיכולוגים בהונגריה. ביום חופשי במהלך הכנס, הוא פנה לחבר מקומי, שחיבר אותו לנהג מונית דובר אנגלית (דבר נדיר באותו הזמן). הוא ידע רק את שמה הפרטי של ה"מאמצת", כפי שקרא לה, ואת שם הכפר, מרחק 80 ק"מ מבודפשט . הם הסתובבו כמה שעות בכפר, עד שמצאו אדם זקן שידע במי מדובר ("האישה שהחביאה תינוק יהודי במלחמה...")
הם הגיעו לאותה אישה, שגרה עדיין באותו הבית ונפגשו, דיברו קצת (בעזרת האנגלית הרצוצה של נהג המונית) ובכו הרבה.
בספטמבר 2018, נסענו אבא, אמא ואנחנו, אחי, 2 אחיותיי ואני, לטיול שורשים בסלובקיה והונגריה. הגענו לבית הולדתו של אבא וגם לבית בכפר הקטן בהונגריה, שבזכותו ובזכות האישה שחייה שם פעם, אנחנו פה היום.
אבא נפטר חודשיים אחרי אותו טיול, לאחר פציעה קשה בתאונת דרכים בגיל 76 בלבד, סבא ל 12 נכדים נפלאים.
מצורפים 2 שירים שכתב לאחר הביקור ההוא ב89 בהונגריה. ותמונות שלנו מהטיול ב2018 בכפר הולדתו של אבא והכפר בו הסתתר.
יהיה זכרם של כל קורבנות השואה ברוך.
יהי זכרם ברוך
אני לא יודעת יותר מידי אבל סבא שלי לי היה הן בערך שמונה ושלחו אותו למחנות עבודה ואת ההורים שלו ואחותו שהייתה בת שנתיים הביאו אותם לרכבת למחנות ההשמדה וברכבת הם נפטרו כי הם היו חולים (הם חלו בנסיעה למחנות) במשך כל המלחמה סבא שלי עבר כמה מחנות עבודה וכמה ימים לפני שנגמר המלחמה העבירו אותו לרכבת שהייתה בדרך למחנות ההשמדה ורגע לפני שהוא הגיע למחנות ההשמדה המלחמה נגמרה והוא חי ברוך השם עד מאה ועשרים...
נ.ב אני אוהבת אותך סבא
נ.ב אני אוהבת אותך סבא
הסיפור של סבא זיידא (אריה)
(אפשר להסביר לפני שזיידא זה סבא ביידיש)
סבא שלי, זיידא, בא מהעיר חְשַאנוֹב שבפולין. שם גר גם הרבי מבּוֹבּוֹב. זיידא היה חסיד בישיבה שבבית הרב, והוא היה שם בן בית. בזמן שהגרמנים התחילו להיכנס לאירופה, הם אספו בעיקר את הגברים ובני הנוער, וכאשר הם הגיעו לעיר חְשַאנוֹב, הם לקחו את בני הנוער. כל בני הנוער שהיו בישיבה- ברחו. זיידא גם התחיל לברוח, אך הרבית (אישתו של הרב) קראה לו, וביקשה ממנו שייקח איתו את בנה, שלמה, שישמור עליו וידאג לו. זיידא, שלמה, ועוד כמה נערים ברחו ביחד. כך הם ברחו כמה ימים עד שהגיעו לגשר מסוים. הנערים שהיו ביחד עם זיידא ושלמה החליטו לעבור את הגשר כדי להמשיך במסעם, אך זיידא חשב שאולי זה מארב, ולקח איתו את שלמה ליער. הגשר היה מארב, וכל הנערים שעלו עליו- נרצחו. לאחר מכן, אחרי שבועות רבים, שלמה וזיידא חזרו הביתה, בזכות זיידא, שלמה הפך לרב גדול וזכה לחיות עד גיל 97.
זיידא נלקח למחנות עבודה, שם הוא עבד במפעל לנקניקים. כל יום הוא היה לוקח נקניקים רותחים בשרווליו, ומביא לאנשים מהגטו, כדי שלא ימותו מרעב. הנקניקים בדיוק יצאו מהתנור ובגלל זה, היו לו כוויות קשות בידיים.
כל פעם שהיו מגיעות רכבות למחנות , כל מי שהיה נמצא כבר במחנה זמן מה, היה צועק ושואל: "מי בא מהעיר הזו והזו?", כדי לדעת מה שלום משפחתו וחבריו. יום אחד, הגיעה רכבת, זיידא צעק ושאל: מי מהעיר חְשַאנוֹב? לפתע, ירדה נערה, בשם אסתר, וענתה לו שהיא. אותה בחורה, למדה עם אחותו של זיידא בכיתה. אסתר וזיידא היו יחד במחנות, וכמה חודשים אחרי השואה, הם התחתנו, אך מכיוון שלא היה להם כסף, הם התחתנו עם עוד שני זוגות, השמלות נתפרו מסדינים וההינומות מווילונות, ואת טבעות הנישואין לצערנו, לקחו ממתים. הם העדיפו טבעות שהיו שייכות ליהודים מאשר טבעות ששייכות לגויים, בפרט לגרמנים. לאחר חתונתם, הם הגיעו לניו-יורק, שם פגשו את הרב שלמה, זה שזיידא הציל. הוא אסף את כל החסידים ששרדו ואמר להם כך: "מה שהיה היה. כאן שומרים שבת. כאן שומרים כשרות. כאן שומרים מצוות"- היה חשוב לרב להבהיר את זה, מכיוון שבזמן המלחמה, כולם התרכזו בלשרוד, ולא בקיום מצוות (לצערנו). הרב לא שכח מה שזיידא עשה לו ואיך הוא הציל אותו, ולכן, כל פעם שזיידא היה מגיע אליו, במקום שזיידא ייגש אליו, רבי שלמה ניגש לזיידא ונתן לו כבוד של רב גדול.
לאחר שנים רבות, כשסבא שלי (הבן של זיידא ואסתר) וסבתא שלי, באו לבקש ברכה מהרב שלמה ואישתו הרבנית, הם בירכו אותם, והרבית הוסיפה עוד משפט: "הסבא עזב, הבן לא הכיר, והנכד יחזור", ואכן נבואת הרבנית התגשמה: זיידא, עזב את החסידות אחרי המלחמה, סבא שלי לא יודע הרבה על החסידות, ודוד שלי, מקורב מאוד לחסידות.
לסבא זיידא ולסבתא אסתר היו שני דברים שבלעדיהם הם לא היו שורדים: תקווה שהם יצאו מזה, ורצון שהם יצאו מזה.
כיום לסבא זיידא ז"ל ולסבתא אסתר, יש בן אחד, חמישה נכדים, ועשרים ושלושה נינים. כולם שומרי שבת ומקיימי מצוות.
במפגשים משפחתיים, סבא זיידא וסבתא אסתר היום מסתכלים על כל המשפחה ואומרים: ניצחנו!
גם אני, היום, מרגיש\ה ניצחון, ניצחון בכך שכל המשפחה שלי גרה בישראל, שומרת תורה ומצוות, ושסבא וסבתא שלי הצליחו לגרום לכל זה, ולא וויתרו אפילו לשנייה.
(אפשר להסביר לפני שזיידא זה סבא ביידיש)
סבא שלי, זיידא, בא מהעיר חְשַאנוֹב שבפולין. שם גר גם הרבי מבּוֹבּוֹב. זיידא היה חסיד בישיבה שבבית הרב, והוא היה שם בן בית. בזמן שהגרמנים התחילו להיכנס לאירופה, הם אספו בעיקר את הגברים ובני הנוער, וכאשר הם הגיעו לעיר חְשַאנוֹב, הם לקחו את בני הנוער. כל בני הנוער שהיו בישיבה- ברחו. זיידא גם התחיל לברוח, אך הרבית (אישתו של הרב) קראה לו, וביקשה ממנו שייקח איתו את בנה, שלמה, שישמור עליו וידאג לו. זיידא, שלמה, ועוד כמה נערים ברחו ביחד. כך הם ברחו כמה ימים עד שהגיעו לגשר מסוים. הנערים שהיו ביחד עם זיידא ושלמה החליטו לעבור את הגשר כדי להמשיך במסעם, אך זיידא חשב שאולי זה מארב, ולקח איתו את שלמה ליער. הגשר היה מארב, וכל הנערים שעלו עליו- נרצחו. לאחר מכן, אחרי שבועות רבים, שלמה וזיידא חזרו הביתה, בזכות זיידא, שלמה הפך לרב גדול וזכה לחיות עד גיל 97.
זיידא נלקח למחנות עבודה, שם הוא עבד במפעל לנקניקים. כל יום הוא היה לוקח נקניקים רותחים בשרווליו, ומביא לאנשים מהגטו, כדי שלא ימותו מרעב. הנקניקים בדיוק יצאו מהתנור ובגלל זה, היו לו כוויות קשות בידיים.
כל פעם שהיו מגיעות רכבות למחנות , כל מי שהיה נמצא כבר במחנה זמן מה, היה צועק ושואל: "מי בא מהעיר הזו והזו?", כדי לדעת מה שלום משפחתו וחבריו. יום אחד, הגיעה רכבת, זיידא צעק ושאל: מי מהעיר חְשַאנוֹב? לפתע, ירדה נערה, בשם אסתר, וענתה לו שהיא. אותה בחורה, למדה עם אחותו של זיידא בכיתה. אסתר וזיידא היו יחד במחנות, וכמה חודשים אחרי השואה, הם התחתנו, אך מכיוון שלא היה להם כסף, הם התחתנו עם עוד שני זוגות, השמלות נתפרו מסדינים וההינומות מווילונות, ואת טבעות הנישואין לצערנו, לקחו ממתים. הם העדיפו טבעות שהיו שייכות ליהודים מאשר טבעות ששייכות לגויים, בפרט לגרמנים. לאחר חתונתם, הם הגיעו לניו-יורק, שם פגשו את הרב שלמה, זה שזיידא הציל. הוא אסף את כל החסידים ששרדו ואמר להם כך: "מה שהיה היה. כאן שומרים שבת. כאן שומרים כשרות. כאן שומרים מצוות"- היה חשוב לרב להבהיר את זה, מכיוון שבזמן המלחמה, כולם התרכזו בלשרוד, ולא בקיום מצוות (לצערנו). הרב לא שכח מה שזיידא עשה לו ואיך הוא הציל אותו, ולכן, כל פעם שזיידא היה מגיע אליו, במקום שזיידא ייגש אליו, רבי שלמה ניגש לזיידא ונתן לו כבוד של רב גדול.
לאחר שנים רבות, כשסבא שלי (הבן של זיידא ואסתר) וסבתא שלי, באו לבקש ברכה מהרב שלמה ואישתו הרבנית, הם בירכו אותם, והרבית הוסיפה עוד משפט: "הסבא עזב, הבן לא הכיר, והנכד יחזור", ואכן נבואת הרבנית התגשמה: זיידא, עזב את החסידות אחרי המלחמה, סבא שלי לא יודע הרבה על החסידות, ודוד שלי, מקורב מאוד לחסידות.
לסבא זיידא ולסבתא אסתר היו שני דברים שבלעדיהם הם לא היו שורדים: תקווה שהם יצאו מזה, ורצון שהם יצאו מזה.
כיום לסבא זיידא ז"ל ולסבתא אסתר, יש בן אחד, חמישה נכדים, ועשרים ושלושה נינים. כולם שומרי שבת ומקיימי מצוות.
במפגשים משפחתיים, סבא זיידא וסבתא אסתר היום מסתכלים על כל המשפחה ואומרים: ניצחנו!
גם אני, היום, מרגיש\ה ניצחון, ניצחון בכך שכל המשפחה שלי גרה בישראל, שומרת תורה ומצוות, ושסבא וסבתא שלי הצליחו לגרום לכל זה, ולא וויתרו אפילו לשנייה.
אנונימית
באותו הנושא: