אני מרגיש שאף אחד לא אכפת ממני (ארוך, בבקשה תיכנסו)

שנה שעברה ביסודי היינו כיתה אחת של 20 ילדים. עליתי לחטיבה עם 2 חברים. החברה הכי טובה שלי מכיתה א, והחבר הכי טוב שלי גם מכיתה א.
אני והחבר הכי טוב שלי התרחקנו ושנאנו אחד את השניה ולפני שבוע אני והוא רבנו. לפני שלושה ימים סבא שלו נפטר, ולפני יומיים דוד שלי נפטר. החברה הכי טובה שלי מצדיקה תמיד אותו על מה שרבנו. למרות שזה יישמע קצת פלצני אני באמת חושב שצדקתי וניסיתי להבין אותו בצד שלו והבנתי וזה עדיין לא משתווה למה שהוא עשה לי.
התקשרתי אל החברה הכי טובה שלי והיא לא ענתה.
בערב היא שלחה לי הודעה ודיברנו ממש כמה הודעות. אחר כך אמרתי לה שמחר אני הולך לנחם אבלים והיא אמרה בוא נלך יחד (היא חשבה שהתכוונתי לסבא של הילד) אמרתי שהתכוונתי לדוד שלי ואליו אני לא הולך והיא אמרה דיי ושהוא מסכן ושזה לא יפה. שלחתי לה שזה לא בקטע רע אליו זה כי רבנו ואנחנו לא חברים יותר (שלחתי לו הודעה בכל זאת). והיא פשוט לא ענתה לי. ואפילו לא אמרה לי כלום על זה שדוד שלי נפטר כאילו הכל כרגיל. אפילו לא משתתפת בצערך.
יש לי עוד הרבה חברים אבל אני מרגיש שהם לוקחים אותי מובן מאליו ושאני לא באמת חשוב להם. יש לי עוד כל כך הרבה דברים להגיד שזה יותר מידי ואני כל לילה בוכה (אני לא בוכה אף פעם בדרך כלל) וכל כך הרבה דברים עוברים עלי.
מה אתם חושבים?
מה אני יכול לעשות