למה לאנשים זה מפריע ששיר או להקה שהם אוהבים יהפכו לטרנד ויהיו פופולריים?

קוראים לזה gatekeeping. וכן, זה בדיוק מהסיבות שאמרת.

זאת פשוט הרגשה מוזרה כזאת לא יודעת להסביר אבל לקח לי מלא זמן להבין שהייתי נוראית ו פאנדום נורא אבל אני מכיתה גם את בריטני

שואל השאלה:
מישהו יכול לאהוב שיר רק כי הוא טרנד וככה להכיר את הלהקה ואין שום דבר רע בכך.
gatekeeping זה מאוד ילדותי, כי אני בטוחה שאתם לא הראשונים שהכרתם להקה מסוימת.

גם מהסיבה שהם רוצים להרגיש יחודיים, וגם אולי כי הם לא רוצים שזה יהפוך למאוס.

עוד סיבה, אצלי אישית הסיבה היחידה שאני יכולה להזדהות איתה, זה שאם יש להקה לא מוכרת שאני אוהבת, אני מרגישה שאני own them חחח. לא בקטע רציני, פשוט כמו קנאה כזו שכולם פתאום יכירו אותה, אבל זה מעורבב יחד עם הרצון שהם יגדלו ויתפתחו וזה בעצם מנצח את הסוג של קנאה ללהקה. (חשוב- ללהקה ולא בלהקה חחח)

שורה תחתונה, הייתי שמחה אם להקה שאני אוהבת תהפוך לטרנד זמני, ככה הם יקבלו במה. כמו ארקטיק מאנקיז לדוגמה.

שזה נהיה טרנדי זה גם באיזה שהוא מקום מעצבן כי זה נהיה חופר וגם מלא מתחילים להעריץ וכאילו פייק פייק פייק וזה ולא רוצים שעוד יאהבו מה שאני אוהבת וכאלה

שואל השאלה:
למה זה כל כך מפריע שעוד יאהבו מה שאת אוהבת?

הרגשת בעלות . אני מעריצה אני לא רוצה שעוד זה הקטע שלי .
אבל לול הייתי אריאנטור , פאנדום מחריד כולם שם כאלה וזה כזה הזוי אהל אני כבר לא מחשיבה את עצמי בפאנדום הזה אלא רק מעריצה את אריאנה ואת בריטני

שואל השאלה:
עצוב.

איך זה עצוב?
גם אני לפעמים מרגישה את תחושת הבעלות הזו, כמו שכתבתי למעלה.
אני חושבת שזה הגיוני וטבעי.

אשמח להסבר

שואל השאלה:
למה צריכה להיות בעלות על מוזיקה?

את יודעת, זו לא בעלות אמיתית.
זה כמו שאת תאהבי משהו מסוים, ורק את תאהבי אותו, את מרגישה שזה שלך.
אותו דבר במוזיקה.
למשל, נגה ארז, אני לא יודעת אם את מכירה אותה אבל לאחרונה היא נהייתה דיי מוכרת. אני שמעתי אותה והלכתי להופעות לפני שנים, היום מלא מפורסמים מעלים אותה.
להגיד שלא הרגשתי בעלות קטנה כשאנשים התחילו להכיר אותה? שקר. זה טבעי ויש לזה מקום.
העניין הוא לשים את זה בפרופורציות, זה שאני מרגישה את הבעלות הזו זה לא אומר שלא הייתי רוצה שהיא תגדל ותתפתח, כי פה זה כבר חשיבה אגואיסטית. להפך- אני הפצתי אותה בכל מקום מהרגע שהכרתי אותה בשביל שיגדל לה הקהל.
מותר לי להרגיש ככה, זה לא עצוב, להפך- זה מראה על חיבור לאמן/ית הספציפי/ית.

שואל השאלה:
אז את בטוחה שזו בעלות? כי את אומרת שהפצת אותה, אני התכוונתי לכאלה שממש שומרים על המוזיקה שהם אוהבים בסוד כי הם לא רוצים שכולם יכירו ורוצים שהמוזיקה שהם אוהבים תשאר מיוחדת

אני יודעת שאין לי בעלות על שום דבר, כי חוץ ממני יש עוד מיליארדים של אנשים בעולם וחייבים להיות לפחות עוד 12 אנשים שאוהבים אותם. מינימום

הבעלות היא אותה בעלות
השאלה איך מתמודדים עם התחושה הזאת
כשאני מרגישה בעלות זה לא יימנע ממני להפיץ ולרצות שיגדלו, אני חושבת שזה רק יגביר את הרצון שלי.
מישהי אחרת תשמור לעצמה ולא תרצה שיגדלו.
זה אגואיסטי, אבל התחושה שהיא מרגישה לא פסולה.

שואל השאלה:
הבנתי אותך פחות או יותר

זה לא תחושת בעלות או הרגשה של מיוחדות, ככה אני רואה את זה - משהו שעד עכשיו אהבת ואת יודעת עליו הכל הופך לציבורי ומקבל אהבה מזוייפת, הרבה אהדה של שנים נזרקת לפח ומה שהיה מוערך בעינייך הופך לזלזול בעיני אנשים. אם תגידי מעכשיו 'אני אוהבת את הלהקה הזו', יחשבו שאת עוד חלק מטרנד וזה כל כך מכעיס כי האהבה שלך ללהקה מגיעה ממקום אמיתי, מהערצה אמיתית, בניגוד לכל הוואנבי מעריצים ואלו שלא ידעו על קיומה לפניך. אף אחד לא מאמין לך יותר כשאתה אומר שזו הלהקה האהובה עליך. זאת הרגשה כל כך נוראית וכואבת לרוב אם את מעריצה להקה באמת. הדבר האהוב עליך, הדבר הכי משמעותי בשבילך, נהיה חסר ערך וזבל שחולף עם הרוח. סופם של טרנדים להיות לעוגים בסוף וכך גם הדבר שהכי אהבת הופך להיות בושה להגיד שאהבת.
ועוד יותר גרוע אם הנושא הוא לא להקה אלה תחום לימודי כלשהו. קרה לי שהידע האהוב עלי נהפך לטרנד ולמה זה גרוע? כי האהבה שלי לידע הזה בייסיקלי אמיתית, חקרתי את הנושא שנים, ואז באו המתלהבים שחקרו יום וחצי ומפיצים שטויות נוראיות ועוד בטוחים בעצמם שהמידע שהם מפזרים נכון והם מינימום פרופסרים, וכשאתה מביע את הידע שלך שהוא מבוסס ואמיתי זה הופך לזירת קרב והפרופסרים בשקל מתקנים אותך כאילו הם יודעים יותר טוב ממך.
אין יותר הרגשה נוראית מזו.

אתה צודק ממש .

כי אז זה יהפוך להיות טרנד ואנשים לא באמת יעריכו את המוזיקה הזאת