יש לכם טיעון נגד ניהיליזם?

שואל השאלה:
מהו?

אתה לא יכול להתווכח עם הלוגיקה מאחורי הניהיליזם, ניהיליסט יכול להכחיש את ההגיון שלך בדיוק באותה קלות.
שום דבר לא ודאי מלבד יכולת הפקפוק שלנו, וזה יוצר מצב שלא ניתן להוכיח באופן חד משמעי שתפיסה אחת נכונה יותר מתפיסה אחרת לפחות עד שנדע דברים כמו
"the theory of everything" שמאחדת את התיאוריות העיקריות של הפיזיקה ומסבירה כיצד פועל היקום.
בני האדם אפילו לא יודעים לעומק מהי תודעה, אז איך ניתן להסיק משהו על ניהיליזם?

אם שום דבר לא וודאי אז התפיסה שלך היא גם לא וודאית

^ איזו תפיסה?

שום דבר לא וודאי

התפיסה שלי היא ששום דבר לא ודאי מלבד חוסר הוודאות.

אני חושבת שיש משהו מאוד אסקספיסטי בזה. אם שום דבר לא וודאי מלבד חוסר הוודאות איך אתה יכול לדעת שחוסר הוודאות זה הדבר הוודאי היחידי.

יש בי את היכולת להטיל ספק.
"אני חושב משמע אני קיים".

יש פה גם סתירה מסוימת, לא פחות חמורה מזו של הניהליזם. "אני חושב משמע אני קיים" תגדיר לי קיום

העדות היחידה שיש לי ל-"קיום" זו העובדה שאני "חושב" וזה מעיד על יישות שחושבת את אותה מחשבה. זה לא קשור לתורת הלוגיקה, אלא לאינטואיציה פנימית.
בכל מקרה, הפרדוקס האמיתי מתרחש בשפה עצמה, היא זו שיוצרת סתירות. הלוגיקה שבשפה היא מעגלית.

הטיעון העיקרי נגד ניהליזם הוא שזה פשוט לא כיף. החיים אומללים ללא משמעות, בני אדם לא יתפתחו לשום מקום, והכל רק יהיה עצוב. למה ללמוד, להתאהב, לקום מהמיטה, לחוות חוויות, אם אין שום משמעות?

עכשיו הניהליסט יכול לומר לזה: "למה זה משנה? גם לזה אין משמעות". והוא אולי צודק,
אבל בסוף אם מאמינים במשהו החיים יותר שמחים.

שואל השאלה:
זה לא טיעון נגד

שואל השאלה:
הוצאת דברים מהקשרם

מנקודה מבט אידאיליסטית אפשר להגיד שניהיליזם לא יכול לשלול את תחום המשמעות במציאות, תחום הקבוע ויציב עליו המציאות מתבססת, כי אחרת לניהיליזם לא נשאר בסיס בלתי משתנה (כמו חוקי ההיגיון). כך הגישה הניהיליסטית, ששוללת כל משמעות מוחלטת, סותרת את עצמה מתי שהיא מביעה אמת על המציאות.

בדומה אפשר להגיד מנקודה מבט פוסט-מטאפיזית - כשמגיעים לניהיליזם מתוך הגברת הדיקטטורה של עיקרון בסיס מספק, מתי שמטאפיזיקה הקלאסית (פלטוניזם, אידיאליזם, דת וכו') נפסלת בגלל שלגישות האלה אין בסיס מספק (כלומר הוכחה, בסיס רציונלי, אימות נתונים). הדרישה הרציונלית, הרצון לבסס כל דבר וחוסר שביעות רצון זה מהווה בסיס לניהיליזם, אך כאשר עיקרון זה נשאר לבד, בעולם שלא נשאר בו כלום (ניהיל), הוא מגיע להרס עצמי, הוא מבין שגם לו אין בסיס מספק לקיום ולדרישה אפיסטמולוגית חריפה.
מצב זה מעמיד אותנו בסיטואציה בו אין משהו הכרחי, ואין משהו שהוא 'יותר נכון', 'יותר מציאותי', 'יותר מבוסס'. כל מה שאנחנו יכולים להגיד זה שהכל אפשרי, יכול להיות שדתיים, מדענים, ניהיליסטים, רוחניקים מתל אביב צודקים לגבי המציאות באותה מידה.

כן

שואל השאלה:
למה? בגלל הגדרה אחת שגויה ש"ניהיליסט מסרב להאמין באמונה מסויימת" וניהיליזם זו אמונה? ההגדרה שגויה, המסקנה שגויה גם כן. ניהיליסט מאמין באי-תכלית - זה לא סותר את עצמו...

אי אפשר להיות ניהליסט בלי לסתור את עצמך