כתבתי קטע בנוגע לתחושות לגבי הקורונה, אשמח שתקראו ותביעו את דעתכם

-קודם כל חשוב לי לציין שזה מוקצן, וזו כתיבה מהלב אבל אני כתבתי את זה בשביל שתוכלו להזדהות, וזה לא משקף לחלוטין תחושות אישיות שלי.
אם מישהו מכם מרגיש ככה אני תמיד אשמח לעזור לכם ולתמוך בכם ואתם לא לבד.
- אני מנסה. באמת שאני מנסה. אני מנסה לקום מהמיטה, אני מנסה לחייך, אני מנסה לצחוק. אבל איך אני יכולה? איך אני יכולה לשמוח כשאני כל כך לבד, תקועה כבר חודשים בין ארבעה קירות. תקועה מול הטלפון. מול הזום.
עם התחושה של האכזה העצמית, שאני קמה איתה בבוקר והולכת לישון איתה בלילה, כשהכרית רטובה מדמעות.
עוד נכשל, או עוד 100, זה לא משנה לי. כל העולם יכול ללכת לעזאזל, כי לאף אחד לא אכפת ממני. ה"חברות" שלי מזניחות אותי, מסננות, כמה קל זה להבטיח הבטחות.
"אני כאן בשבילך", "אני פה כדי לתמוך", וברגע האמת הן פשוט נעלמות..
אני מאכזבת את כולם, החברים, המורים, ההורים. לכל אחד יש דרך להרעיל, להרוס, ואז אני מנסה לבנות את עצמי מחדש אחרי שרוסקתי שוב ושוב לאלפי חתיכות.
אבל מה זה משנה? למי אני משנה? כולנו יודעים את התשובה. אנחנו יכולים לומר אותה בקול, אבל במקום זה בולעים את הגלולה, נעלמים, מנסים לשכוח מהכל..

מה דעתכם?