אתאיסטים שאלה לי אליכם - בתור אנשים שלא מאמינים באלוקים, לא קשה לכם לקבל את העובדה שאין חיים אחרי המוות? שלחיים אין תכלית מסויימת?

לא לא קשה לי

אני אענה על כל השאלות שלך.
לא, לא קשה לי לקבל את העובדה שאין חיים אחרי המוות. כי אחרי שאני מתה אני מתה, כאילו... אני דוממת. כמו הטלפון שאני כותבת בו עכשיו. אז לא באמת אכפת לי, כי אני הרי מתה אחרי המוות.

כן יכול להיות קצת עצוב לפעמים לחשוב שמתים ו... זהו בעצם. אבל אני כן מאמינה בסוג של תכלית, שהיא לקדם את המין האנושי על ידי הברירה הטבעית. שבשביל זה בעצם אנחנו חיים. זאת אומרת, אין ''בשביל'', כי זה לא קורה ''בשביל'' אף אחד. זה פשוט המצב ואי אפשר לשנות אותו.

בנוסף, לא *נבראנו* מהתפתחות אבולוציונית, נוצרנו ממנה. וסך הכל, אני לא אגיד שזה משמח במיוחד לחשוב על זה. אבל בסדר, מה יש לי לעשות בנידון, אני צריכה לחיות את החיים כפי יכולתי.

אני חושבת שמה שדי מעודד זה לדעת שאחרי המוות יש כלום אחד גדול. אז זה לא באמת משנה, כי כולם מתים בסוף, הופכים לדוממים.
אני כל כך מורידה לעצמי את מצב הרוח עכשיו.

בקיצור, וואו. לא, זה לא מדכא, ואפשר להסתכל על זה בדרך אחרת - יש יותר חופש.

לא קשה לי, דווקא לדעת שנברת למטרה מסויימת נשמע קצת.. מדכא? אני יכולה לקחת את החיים לאיזה כיוון שבאלי, חופשייה לעשות מה שאני רוצה, וזה שאין חיים אחרי המוות, משום מה מעודד

אני מאמינה שלחיים יש תכלית. היא פשוט לא מוכתבת מראש. את צריכה ליצור לעצמך תכלית ומשמעות.

אולי קצת מדכא אבל האלה החיים(או המוות במקרה של השאלה)

אתאיסטים תביאו לי הסבר לכך שיש אנשים שחוו מוות קליני וראו שיש חיים אחרי המוות,
מאות אנשים בעולם מתו וחזרו לחיים וכמעט כולם סיפרו אותו סיפור שמישהו חיכה להם במקום ענק שכולו לבן והרגישו את ההרגשה של הרוגע והשלווה הזאת

איזה תיק

לחיים יש תכלית בשבילי, פשוט לא זאת שאת מאמינה בה
תכלית אישית של לחיות בדרך שעושה אותי שמחה, להשיג את המטרות שלי ולהשאר נאמנה לעצמי בדרך
אחרי הכל אני חיה את החיים שלי בשבילי אז אני זאת שמציבה לעצמי את המטרות ואף אחד אחר חוץ ממני לא יכתיב לי איך לחיות