נמאס לי לבכות יותר, אני לבד וקשה לי כל-כך

אני מרגישה שרע לי ממש
אין לי עם מי לדבר וזה ממוטט אותי.
אני כל יום סופרת קלוריות כמו מטורפת, אני מסתכלת על המקרר וחולמת לאכול כמו פעם, התרחקתי מהחברים הכי טובים שלי, אני לא אוהבת את המראה שלי, והבן אדם היחידי שהבטיח לי שהוא בחיים לא יעזוב אותי במצב הזה לבד, עזב אותי.
כשהוא היה איתי הייתי מסתכלת על עצמי בצורה שונה, אהבתי את המראה שלי.
הוא נתן לי בטחון ולראשונה לא פחדתי לאכול כמו פעם.
אבל עכשיו נשארתי לבד, ואין לי מי שיחזק אותי אז אין לי סיבה לחשוב שאני מיוחדת
כי אף אחד אחד לא נשאר איתי כדי להזכיר לי את זה, אף אחד לא נותן לי "פוש" כדי להתגבר.
אני לא בוכה בדרך כלל, אני בן אדם שמעדיף להתבודד ולהשאיר הכל לעצמו.
אבל אני לא יכולה יותר, אני כותבת את זה עם הדמעות על המסך.
ברגע שאני מכירה בן אדם חדש אני פתאום כולי עם בטחון, אבל ברגע שהוא עוזב אני חוזרת לדיכאון. אין לי על מי לסמוך יותר
כולם עוזבים אותי.
אני רק מתפללת שיום אחד יבוא אליי שוב בן אדם שיגיד לי שאני מיוחדת בשבילו.
שתהיה לי באמת סיבה לשמוח שמישהו מאמין בי