מאוד קשה לי נפשית...אין בי תקווה. גם לבכות אני לא מצליחה. נמאס לי כבר...באמת.

אני רוב הזמן בבית, כל החברות שלי עזבו אותי ואין לי קשר איתם. אם אני יוצאת, זה לקניון או להסתובב קצת בעיר. זהו. לא מעבר. יש לי חרדה חברתית, לחץ נפשי ומזה נובע לפעמים גמגום. אני לא יחפש עבודה, לא חברים. כלום. אני לא מסוגלת לדבר אפילו עם אנשים מכאן...ומי שמתמודד עם זה יבין אותי. אני מרגישה רע עם עצמי. רק אם אני יוצאת, מתלבשת ומתאפרת אני מרגישה קצת יותר טוב. אני עולה לי''א ואני לא יודעת מה אעשה בעתיד. קשה לי בלימודים, אני מגמגמת ויש לי חרדה חברתית. אפילו לשאול אם צריך עובדים אני לא מסוגלת...אין אני כישלון. כישלון גמור כאדם. אין בי תקווה. מה אני יעשה? באמת שאני מיואשת והחופש הזה רק הוכיח לי כמה. מיום ליום זה רק מתעצם. בא לי לבכות...