היוש מישהו יוכל להסביר לי כאן על שמירת נגיעה(מישהו שמבין בבקשה), זה איסור שלפי מה שהבנתי לא היה בתורה.למה הוא קיים היום?

חלק א' - המקורות בהלכה:
המקור ההלכתי של איסור נגיעה הוא מן התורה באשה נידה (שזה מצבן של רוב בנות ישראל היום, מכיוון שאינן טובלות) ובאשה רווקה וטהורה, יש מחלוקת אם זה מהתורה או מדרבנן.

לדעת הרמב"ם וראשונים רבים, האיסור מגיע מהפסוק (ויקרא יח, ו): "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'". מכאן שמגע של תאווה אסור מי שגם ככה אסורים לעשות יחסים, אבל לפי הרמב"ם יש איסור גם כשהביאה אסורה באיסור אחר, מדאורייתא או מדרבנן.
כלומר, האיסור תופס כל אשה מהתורה, אם היא לא נשואה לו.

הרמב"ן חלק על הרמב"ם וסובר שאיסור "לא תקרבו" מדבר על קיום יחסים מיניים ממש, ולכן איסור נגיעה לא ממש נמצא בו, אלא הוא איסור מדברי חכמים. לפי זה האיסור נועד למנוע את היחסים.
גם לפיו יש שמירת נגיעה, אבל רק מחכמים.


חלק ב' - טעמי המצוות, למה לשמור?
שמירת נגיעה זה דבר חשוב מאוד בזוגיות, במיוחד אם יתחתנו.
הוא מכיר אותה בלי הסחות דעת, בלי מחשבה על הגוף או המעשים, מתמקד באישיות ובפנים שלה, לא צריך לספק שום דבר. אחרי החתונה, כשהם סופסוף ביחד בלי מחיצות, הוא מחזיק לה את היד בפעם הראשונה ומרגיש מי היא, אחרי כל כך הרבה ציפייה, אפילו החיוך הפשוט שלה הופך לדבר מדהים ומתוק, חיבוק הופך שווה יותר מיהלום.

גם היא, מחכה שהם יוכלו להחזיק ידיים, שהוא יתמוך בה. אבל כשהיא שומרת נגיעה, היא בטוחה שאין שום רצונות נסתרים, הפעם הראשונה שהוא באמת יגע בה יהיה רק אחרי שהוא מתחייב לכלכל אותה, לדאוג לה ולאהוב אותה ולא אף אחת אחרת. היא פחות נבוכה בפגישות כי אין עוד מימד של חיבור, והקשר האישי נוצר בתורה בריאה, שלא תלויה בדבר.

זה נותן ביטחון שלא משנה מה, אף אחד לא יפגע בה. חיבור פיזי, כמו חיבור נפשי, זה דבר קדוש ומיוחד, צריך להתחייב ולהישמר בשביל להגיע לרמה הזאת.

ואם זו לא תהיה זוגיות לחתונה בסוף? הם הכירו כמו חברים ויפרדו כנראה כמו חברים, רק בגלל חוסר התאמה אישית. אין כמעט בגידות או פרידות קשות, החיבור לא נפגם והם יוכלו לחפש שוב אחרי החצי השני שלהם, בלי הרבה בעיות. גם אין ציפיות מוקדמות מבן הזוג השני, אין מעשים מסויימים או הרגלים שהיא או הוא ידרשו, אז הקשר מתחיל כמעט כמו חדש.

"הנזיר נודר שלא לשתות יין. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "נדרת שלא לשתות יין כדי להרחיק עצמך מן העבירה - אל תאמר "הריני אוכל ענבים ואין לי עון". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "הואיל ונדרת מן היין - הריני מלמדך שלא תחטא לפני". אמר למשה "למד לישראל הלכות נזירות", שנאמר (במדבר ו, ב-ד) "איש כי יפליא לנדור וגו' מיין ושכר יזיר מכל אשר יעשה מגפן היין". וכיון שיעשה כך, הרי הוא כמלאך (שם, ח) "כל ימי נזרו קדש הוא לה'", כמה דאת אמר (דניאל ד, י) "ואלו עיר וקדיש".
וכן האשה נקראת גפן, שנאמר (תהלים קכח, ג) "אשתך כגפן פוריה". אמר הקדוש ברוך הוא: "אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עון", או ש"אני מגפפה ואין לי עון", "אני נושקה ואין לי עון"; אמר הקדוש ברוך הוא: "כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, שכן שלמה אומר (משלי ו, כז-כט) "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה... כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה", לכך סמך הקדוש ברוך הוא פרשת נזיר לפרשת סוטה, שהן דומות זו לזו, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו, שנאמר (שם ז, כו) "כי רבים חללים הפילה", וכתיב (שם ה, ה) "רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו" (שמות רבה טז, ב).

מנימוס מותר, אבל אסרו מחשש שאולי זה לא רק מנימוס אלא גם מאהבה.
מגע יוצר קרבה, זה ברור.
את לא תתני חיבוק לחברה שלך כשאת כועסת עליה כי יש ריחוק.
וכתוב בתורה, לא זוכר מה בדיוק אבל בתורה שבעל פה זה פשוט מפורט יותר

יש סברה לדעת הרמבם והראשונים ששמירת נגיעה מובא בפסוק
(ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'

הלא תקרבו זה השמירת נגיעה
הרמבן חקל על הרמבם ואמר שלא תקרבו זה יחסים אישיים ממש

חזל ברוח הקודש ידעו את אחרית הימים וציוו שמירת נגיעה מלאה כדי לא להגיע לידי עריות

אז איסור דאורייתא איסור כרת

עכשיו כיום הנשים החילוניות וטיפה ומסורתיות ודתיות הן לא טובלות לאחר נידה ואז בא מגע זה לא ערוה על גבר אבל זה מביא להרהורי עבירה וקרי לילה כשאר הרהורי עבירה זה פוגע בנשמה ישר ולכן אומרים הרהורי עבירה קשים מעבירה

היום כמו שאמרתי המון נשים לא טובלות לאחר מחזור והם קרויות נידה והן מגיעות לידי אישות עם הגבר וזה איסור כרת מאוד מאוד מאוד קשה

ישו הרשע ימח שמו וזכרו נולד כאשר מרים הייתה בנידה והוא בעילת יום הכיפורים שזה חמור אף יותר