אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה...אני מרגישה שאני נעלמת...

גם אני מרגיש בדיוק ככה!

כולם ככה אני חושבת...הקורונה הכניסה אותנו לשגרה לא מוסברת בלי הרבה גבולות
אין שעה מסויימת שצריך לקום,כל היום בפיגמה,אין מה לעשות אז כל היום כולם בטלפון
ממליצה לך לחפש משהו שאת אוהבת לעשות ותהני ממנו כי עכשיו יש לך את כל הזמן שבעולם לעשות אותו

שואל השאלה:
זהו שזה לא בדיוק שיש לי זמן להכול...אני נמצאת בלימודים עד שעות מאוחרות ומשם אני נמצאת בהתנדבויות ובכל זה אני מרגישה ריקנות

חפשי משהו שעושה *לך* טוב
תרקדי,תציירי,מה שבאלך!
אפילו שעה ביום
אני מבטיחה לך שאת תיראי איך זה מכניס בך יותר מוטיבציה להמשיך את היום

שלום לך יקרה,
אני קורא את ההודעה שלך וכמעט מרגיש את הריקנות שאת מתארת. אני מניח שזה מתסכל להיות עסוקה כל היום בדברים חשובים ובסוף להרגיש שאת נעלמת, בעוד שבעצם היית אולי צריכה להרגיש מלאה, עם סיפוק על כל העשייה הזו, אולי אפילו עם שמחה גדולה. אולי זה אפילו מפחיד ומעורר שאלות קשות על החיים - למה בכלל צריך את זה. זה נורא מפחיד לחשוב מה יקרה אם זה יהיה ככה יום אחרי יום, כל הזמן, כי זה נורא מתיש, מייאש, מדכא. זה כאילו שלא משנה מה שתעשי, את משהו כל כך קטן בעולם, שזה נבלע, נעלם בתוך כל השאר.
ומצד שני, אני גם קורא על מישהי חזקה שלומדת ומתנדבת (הייתי רוצה לדעת במה את מתנדבת), ושלא פוחדת להתמודד עם שאלות קשות, שלא פוחדת לבדוק את עצמה ואת הרגשות שהיא חווה. זה דורש אומץ ועוצמה.
האם יש לך את מי לשתף במחשבות וברגשות שלך? האם יש לך עם מי לדבר על מה שעובר עלייך? לפעמים שיחות כאלה יכולות לעזור, להקל. הן מאפשרות לראות זוויות נוספות שאנחנו לא רואים. אולי הורה או אח גדול, מורה, חבר, יועצת בית הספר?
יקרה, אני מתנדב בעמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. אם תרצי לשתף במחשבותייך כשהן מציקות לך, אני מזמין אותך להתחבר לאתר שלנו ולהתכתב בצ'אט עם אחד המתנדבים/ות שלנו. אנחנו פה בשבילך.
מקווה לשמוע ממך,
מתנדב בסה"ר

שואל השאלה:
היי, אני מתנדבת בכנפיים של קרמבו ובמועצת הנוער העירונית של העיר...קידמתי שם הרבה פרויקטים...לגבי השיתוף, אני האחות הגדולה במשפחה לארבעה קטנים...ההורים שלי לא חושבים שאני באמת חווה את כל זה...הם מכחישים בוא נגיד...
ובגלל שהם מכחישים...כשאני הולכת ומספרת לאחרים...הם מוציאים אותי שקרנית ואומרים שהכל בסדר...