איך קוראים למצב הזה? ואיך מתמודדים עם זה?

שהרגשתם שלאף אחד לא אכפת מכם? שאתם בוכים בלי הפסקה ועצבניים על המשפחה וחושבים שלא אכפת להם ממך ומסתירים מכולם מה עובד עליכם שאתם אפילו בעצם לא כל כך סגורים על מה עובר עליכם? שיום למחרת אתם הולכים לבית ספר והחברים שלכם לא מודעים למה שקרה ואתם גם לא מספרים ומסתירים כי איך אפשר לדבר על זה? הרגשתם שנמאס לכם מהחיים ושאף אחד לא באמת מעניין אותו מה איתכם? והמחשבות לא מפסיקות לעלות והבכי לא מפסיק לצאת?
קרה לכם פעם שמרוב עצבים וכעס וכאב לא אכלתם ולא יצאתם מהחדר ושמעתם מוזיקה שגורמת לכם לכאוב עוד? ושהמשפחה שלכם עד עכשיו לא יודעת מה קורה? שאתם מרגישים חרא עם עצמכם ומרגישים לבד גם אם יש לכם כמה חברים ויש משפחה אבל לא מרגישים שאכפת להם ממך וגם לא מנסים להתחבר לאף אחד ומתרחקים מהמשפחה שלכם ואחר כך מתעצבנים וכועסים על עצמכם שלא הצלחתם להתחבר לאנשים? שהביטחון שלכם ברצפה? שהחרדות שלכם עולות? שאתם מפחדים לישון? ומפחדים לצאת לכל מקום? שכל דבר קשה לכם אתם מתמוטטים בבכי ומתייאשים? שאתם מרגישים ששום דבר לא הולך לכם? ויש עליכם מלא לחץ שחלק ממנו אתם והחששות והמחשבות גורמים לזה? ואתם אומרים לעצמכם שזה רק תקופה וזה יעבור? בינתיים אצלי זה כבר שלוש שנים ככה..