היי מה דעתכם על מה שכתבתי? (די ארוך)

וזה רק עניין של זמן :

לא, זה לא נכון.
הזמן לא מרפה את הכל
ולא אכפת לי מה יגידו הוא לא כל יכול
בשנייה שלפו אותי מהמציאות
פתאום להתבגר זה לא בא בקלות
ואני יודעת שהצרות שלי הן בעצם כלום
לא משנה כמה הרגשתי שהסבל עצום
כאילו חסמו לי את דרך הנשימה
כלאו אותי בתוך קופסא חצי שבורה
והשאירו אותי שם כבובה אמרו: "תראו אותה"
כל יום אנשים חולפים מולי ושואלים
הכל בסדר? איך היום? ואיך החיים?
אני יודעת שאם אי פעם הייתי מודעת
והיה לי מה לומר או לדעת ממה אני בורחת
אולי לברוח מהם לא הייתי טורחת
היא שאלה אותי "אני רואה שקורה משהו, מה עובר עלייך? את יכולה לספר."
המורה היחידה שבאמת היה לה אכפת
אבל לא יכולתי לחשוב ולו לרגע קט
רק הבטתי לרצפה בעצב ושומרת. שותקת.
את כל המחשבות לעצמי בראש זורקת.
כי תכלס, אני בעצמי לא יודעת
מי אני, מה אני רוצה?
קשה לכתוב עם כל כך הרבה מילים
שאני מתקשה לבטא אבל העיניים מדברות
זה בעצם מה שהמורות היו רואות....
תמיד אמרתי: תדעי שיש עוד אנשים שמתקשים בחיים. ותצאי מהבועה, אולי גם מעצמך.
תסתכלי מה קורה סביבך.
אבל לא משנה מה, תמיד ארגיש כל כך ריקנית
אולי גם אחרי שהבעיות יפתרו
הכל בעצם ישאר אותו הדבר וכולם יתקדמו
ואיך לעזאזל אני עוזרת לאחרים
אבל לא מצליחה לעזור לעצמי?
עד מתי הבטן תצעק שרעב לה
אבל הנשמה לא תרצה לגעת באוכל?
כאילו אין כבר טעם
אבל לא בפה...
ואני כבר יודעת שהזמן הוא לא מרפה
ולא אכפת לי מה יגידו זה קשה לי לגדול
אולי תתנו לי חיבוק? ותפסיקו לשאול?
כי אם ידעתי את התשובה, הייתי מספרת
אני לא מחזיקה באוויר אלא כותבת
מה שאני מרגישה וגם מה שעוברת
נקווה שאני אמשיך, זה עוד לא בטוח.
נקווה שעד אז פשוט יהיה לי מצב רוח...