אני לא עומדת בזה יותר וסתם רציתי לפרוק לפני שהיה מאוחר מידי

אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה
כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה בודדה גם שאני מוקפת באנשים.
וגם אני מרגישה כיאלו מי כישלון כיאלו אני לא מספיק טובה זה כיאלו שאני יודעת שאני כן אבל הגוף והלב בטוחים אחרת .
והכי נורא שבנוסף לכל זה אני מפתחת הפרעות אכילה ואני סובלת אני לא מסוגלת להכניס משהו לפה בלי שהיה לי רגשות אשם ואז אני לא ארצה לאכול כל השבוע נהייתי אובססיבית לקלוריות ולאיך שאני נראת נהייתי ילדה חסרת אופי ורדודה כל היום אני רודפת אחרי כמה אכלתי ולמה אכלתי הרגעתי למצב שאני אוכלת משהו קטן ביום ואני מרגישה שזה מלא ואפילו שהמוח שלא יודע שזה לא אני לא יכולה להפסיק לבכות מזה ולהרגיש נןרא שאכלתי מלא וזה פשוט כל כך כואב לי שאני מודעת לבעיות שלי ואני יודעת שהכמות שאני אוכלת היא קטנה ולא מספיקה אבל הגוף גורם לי לחשוב אחרת לחשוב אחרת שדווקא מה שאכלתי זה כן מספיק וזה אפילו יותר מדי .
אני באמת לא יודעת כבר מה לעשות חשבתי לסיים עם העולם הזה כבר איזה כמה פעמים אבל פחדתי מידי להשאיר אנשים אותי מאחור לבד פחדתי שהם יעברו מה שאני עוברת.
ואין לי כל כך מה לומר יותר חוץ מזה שנמאס לי כבר וקשה לי ורע לי ואני רושמת את זה ולא מפסיקה לבכות ..
אז באמת לא אכפת לי אם תגיבו או לא סתם רציתי לפרוק כי החיוך המזויף לא מחזיק יותר ואין לי למי לספר כי רוב הסיכויים שישפצו אותי ויגידו לי שאני סתם מרחמת על עצמי .
אז כן זה מה שהיה לי לפרוק וזהו מקווה שתבינו אותי ושלא תשפטו אותי