אני מרגישה אנוכית.

אני הרבה פעמים מתעצבנת על דברים שההורים שלי עושים (אני מתעצבנת בלב ולא מראה להם שאני כועסת כי אני לא רוצה לפגוע בהם אבל עדיין...) ואני מרגישה שזה כל כך לא מוצדק שאני כועסת עליהם כי הם בסך הכל ההורים שלי והם רוצים לעזור לי.
כשהם מבקשים ממני לעשות משהו בשבילם כמו לטאטא את הבית אני מתעצבנת בלב אבל אחרי זה אני מרגישה רע עם עצמי שהתעצבנתי כי לעומת זה שאני מטאטא פעם ביומיים את הבית אמא שלי מטאטא כל יום ועושה מדיח וכביסות ואוכל ואז אני מבינה כמה אנוכי הכעס שלי.
וגם למשל עכשיו תכננתי לאכול משהו שהיה במקרר וראיתי שאבא שלי אכל את זה כשהוא חזר מהעבודה ואני עד עכשיו מרגישה עצבנית ועצובה בגלל זה אבל יש לי איזה קול בראש שנוזף בי כי לעומתי שהייתה בבית והסתובבה בקניון כל היום אבא שלי עבד במשך 8 שעות ואם הוא רוצה לאכול משהו ספציפי אז מגיע לו את זה יותר ממני, אבל עדיין ההרגשה הזאת של האכזבה על זה שאני לא זאת שאכלה את זה לא יוצאת לי מהלב.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. כאילו למה אני בכלל מתעצבנת? גיל ההתבגרות? רגשות אנוכיים?
לעוד מישהו פה זה קורה?