איך להתמודד עם זה שעברו שנתיים מאז? (פריקה)

היום, ה-27.11 לפני שנתיים היה היום הכי נוראי וטראומתי שחוויתי בחיים שלי, ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, וקשה לי עם זה מאוד.
היום לפני שנתיים היה היום הראשון שלי בקורס מד"א של 5 שעות אחרי בית ספר במשך שבועיים. לא ידעתי למה אני נכנסת, חשבתי שזה קורס חשוב שאני אוכל ללמוד ממנו המון, אבל סבלתי מכל רגע כי אני רגישה מידי לשמוע אפילו את המילה דם, ובטח שסיפורים מזוויעים על מקרים שאני לא מאחלת לאף אחד לשמוע עליהם או לראות תמונות לגביהם
סבלתי ממש. הרגשתי חולשה וסחרחורות ורק רציתי לחזור הביתה (כבר היה חושך) ורק רציתי לבכות ולישון כי עברתי יום ממש קשה וארוך
לפני שאספו אותי מהקורס, התקשרתי לאמא שלי לשאול אם הכלבה שלי ירדה לטיול ואמא שלי התחילה למלמל משהו לגבי זה שהכלבה שלי לא מרגישה טוב ופשוט התחלתי לבכות וניסיתי להרגיע את עצמי ולא לחשוב על מה שעבר לי בראש באותו רגע..
ואז אבא שלי בא לאסוף אותי וסיפר לי את החדשות שפחדתי מהם כל החיים שלי
כל החיים שלי גדלתי עם הכלבה הזאת, היא לקחה חלק כל כך משמעותי בחיים שלי והיא תמיד היתה שם בשבילי, מאז שנולדתי הייתי קשורה אליה בצורה שלא ניתן לתאר במילים, ותמיד פחדתי שיקרה לה משהו. כל כך פחדתי.
היא הייתה חולה במחלה נדירה של כלבים, והיא כבר גססה וכשחזרתי הבייתה אני זוכרת שראיתי אותה גוססת וששעתיים לאחר מכן הולכים להרדים אותה.. לנצח
אני לא מאחלת לאף אחד את ההרגשה הזאת, המזעזעת אחרי יום נוראי ביותר לחוות את הסיוט הכי גדול שלך ואת תחושת הפספוס שביום האחרון שלה לא הייתי בבית כדי לנצל כל רגע ורגע איתה
סליחה שזה ארוך, הייתי צריכה לפרוק