מה אומרים על הקטע כתיבה הזה ?

איך הפך התיעוד האובססיבי של עצמנו או של האוכל שלנו למהות קיומנו?
מתי התחלנו לחוות רק דרך מצלמות והאם הרשת החברתית תשמיד את החיים כפי שהכרנו אותם?

מאז שסידרו לאנשים מצלמות קטנות בטלפון ואמרו להם "עכשיו תוכלו להשתדרג ולצלם כל דבר בחייכם", נדמה שכל אחד נהיה צלם עולמי שדחוף לו לחלוק את פועלו עם העולם כולו. זה היה אולי אפילו חינני, לוּ היינו בוחרים לשתף משהו שהוא מעבר למציאות הבדויה שסידרנו לאישיות הבדויה שלנו. כן, אנחנו משקרים לכם שככה בדיוק נראים החיים שלנו - רגעים מבוימים עד דק' , של תמונות שלנו והסובבים אותנו ברגעים השמחים בחיינו, שמתרחשים אך ורק בגבולות הריבועיים של הצילום שהעלנו לאינסטגרם בתוספת פילטר שעוטף אותנו בצבעי שקיעה מחמיאים. כאילו אומרים: "החיים שלנו תותים, בואו ותיראו ועל הדרך תתנו גם לייק", ואם לא צילמנו אז לא היה כלום, כי לא צולם כלום.

זה יפה? מסכימים?