מחשבות אובדניות רצות לי בראש כל הזמן

שואל השאלה:
:( כנראה לאף אחד באמת לא אכפת ממני lol

יקרה,
נשמע שאת מוצפת, זועקת לעזרה ומרגישה שאת לבד, שאין מי שישמע או יבין אותך..

נדמה שכבר שנתיים שאת מתמודדת עם המחשבות, עם הפחדים, עם הסבל.. וההתמודדות לא מפסיקה או פוחתת, היא ממשיכה, ומכאיבה, ומציקה..

יקירה, אני רוצה לספר לך על עמותת סה"ר שאני מתנדבת בה ושמפעילה צ'אט אנונימי. אם תבחרי בכך תוכלי להיכנס לצ'אט ולשתף יותר במה שעובר עלייך, לדעת שיש מי שמקשיב, שנמצא שם בשבילך ועבורך, שמושיט יד וירטואלית לחיבוק ועזרה.

בואי, מחכה לך,
מתנדבת סה"ר

ברור שיהיה אכפת לאנשים אם תמות, לי יהיה אכפת, למשפחה שלך יהיה אכפת, לחברים שלך יהיה אכפת.
גם אני הייתי במקום דומה, אני עדיין בקשיים לצאת ממנו אבל אני מנסה להגיד לעצמי ולשכנע את עצמי כמה שאני רק יכולה שלאחרים אכפת, ושיהיה בסדר, למרות שכרגע ממש לא בסדר.
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך זה פשוט להתעלם מזה, זה נשמע כל כל טיפשי ולא עוזר אבל אתה חייב לנסות.
כל פעם כשאתה מרגיש ככה ויש לך מחשבות רעות, תקח את המחשבה הכי משמחת ומעודדת שיש לך בזיכרון, ותיזכר בסיטואציה.
אתה יכול גם לנסות להמציא סיטואציות שמחות, ולדמיין אותם, זה עוזר מנסיון.
תדבר עם חברים, עם המשפחה, ואם אתה רוצה אתה יכול גם לנסוע למקום פתוח ורחוק ככה שאף אחד לא ישמע ופשוט לצרוח. להוציא את כל התסכול.
תכתוב כל יום 3 דברים שאתה מודה עליהם או דברים שמשמחים אותך, אפילו רק קצת.
תעשה דברים שאתה אוהב, ותהיה בסביבת אנשים כמה שאתה רק יכול, כי כשאתה לבד (מנסיון אישי) יש יותר על מה לחשוב ויש את התחושה של הבדידות.
חוץ מזה, תנסה לחשוב אם הטיפול התרופתי באמת עזר ואם הכדורים באמת מועילים, תחשוב על השיחות שלך עם הפסיכולוגית ומה היא ייעצה לך לעשות.
תנסה להיות חיובי למרות שזה קשה, אני באמת מבינה!
אני תמיד כאן לעזור ותמיד יהיה לי אכפת אפילו שאני לא מכירה אותך.
מוזמן לכתוב לי אם תצטרך עזרה!
:)