זה קרה לכם פעם ההרגשה הזו? (פריקה בעיקר).

ההרגשה של הכלום?
של להיות במיטה, שנייה לפני שינה ולבכות עד שאתה נרדם. להתחבק עם השמיכה כי זה החיבוק היחיד שתקבל בקרוב.
ואם מישהו ישאל למה אתה בוכה (לא שלאנשים באמת אכפת כיום) לא באמת תהיה לך גם תשובה לענות.
קרה כל כך הרבה לאחרונה, שהכל התערבב כבר.
הזכרונות נעלמו ונשארו רק הרגשות שהם הביאו עימם.
חבר שעזב אותך והרגשת שכל העולם נחרב עליך פתאום חוזר, אבל אתה לא מרגיש תחושת הקלה.
אתה פשוט מרגיש כאילו עוד פעם יש לך עצם בגרון, איך בוטחים בו שוב? איך? הוא יעזוב עוד הפעם, זה הרי ברור. כולם עוזבים.
זה לראות סצנה של מורה ותלמיד על המסך בבית ולבכות.
למה אתה בוכה?
אתה לא יודע. אבל זה פשוט מרגיש נכון לבכות.
לבכות שהמורה מדבר לילד פונה אליו. שאתה לא ריבוע שחור עבורו עם עוד 30 ילדים. שאתה לא בלתי נראה.
הפכתי כבר להיות בלתי נראית.
יש לי חברים, יש לי המון מהם.
אבל פתאום יש לי את החשק ליותר אויבים.
זה שקר אתם יודעים? שאויבים זה דבר רע. אני מאחלת לכל אחד אויב.
אויב תמיד יכיר בנוכחותך, גם אם זה רק על ידי זריקת הערה מגעילה. אני מעדיפה את זה מהאנשים שנקראים חברים שלא אומרים לי אפילו שלום כשפוגשים את מבטי.
אויבים ישקיעו מזמנם לחשוב איך להפיל אותך, שמישהו ישקיע מזמנו בכלל על חשיבה עליי. איזו מחשבה נפלאה זו.
זה שכשאתה כבר מוכן לספר למישהו מה קרה, מה עובר למרות שהוא לא באמת שאל, פתאום נושא השיחה מתחלף, פתאום טלפון מצלצל, פתאום לאדם לא באמת אכפת ממה שיש לך לומר.
וכשמישהו רוצה לשמוע כבר שכחת מה רצית לספר. מה רציתי לספר? מה אני רוצה בכלל לספר בפריקה הזו?
אני לא יודעת.
אבל אני יודעת רק שרציתי לדעת אם עוד מישהו פעם חווה את ההרגשה הזו. שאתה אפילו לא שווה מספיק עבור אויב. לכל אחד יש אויב. למה לי אין אויבים. למה לי יש רק חברים שלא שמים עליי אבל קוראים לעצמם חברים.
איך יצאתם מזה? מה עשיתם? איך יוצאים מזה?
הכל יהיה טוב, אני יודעת. אני מאמינה בזה. המחר יהיה יותר טוב ממחרתיים אני יודעת.
ואל תמליצו לי על ערן וסהר ובלה בלה בלה.