פריקה, ארוך (אתם לא חייבים להיכנס)

דבר ראשון ולפני הכל, זה רק פריקה ואני לא עומדת לעשות כלום!
אל תזמינו שום משטרה ואין צורך לדווח.
פריקה כשמע כן היא, רק פריקה.
אוקי עכשיו לנקודה.
כל חיי עזרתי לאנשים, אני הייתי בקשר עם המון אנשים *שאובחנו* עם דיכאון, וגם כאלה סתם מדוכדכים.
תמיד אני אוזן קשבת, תמיד אני מתמודדת איתם, עם הבעיות שלהם, מקשיבה, אבל כשזה נוגע אליי לא מעניין אף אחד.
וזה הגיע למצב שגם כשכן אני פשוט אומרת הכל טוב ומתקדמת.
אני לא יודעת איך להגיד שהכל חרא, לא יודעת איך לפרוק, אני לא רוצה להעיק, לא רוצה לפרוק לבן אדם שישלו בעיות הרבה יותר גדולות וגם לבן אדם שסתם אני בקשר איתו ואינלו בעיות ואנחנו אפילו בקשר טוב, אני לא יודעת איך לפרוק.
אני לא מאמינה שיש לי שומדבר, לא דיכאון ולא כלום, אני מאמינה שאני זאת ששולטת בהכל ואני פשוט ממציאה לעצמי דברים.
וזאת עוד סיבה למה אני לא רוצה להגיד שומדבר, כי אחכ ארגיש עוד יותר חרא כי ארגיש שסיפרתי שקרים.
קרה פעם פעמיים בעבר שנפתחתי מהבחינה הזאת וזה כל פעם נגמר רע.
בין אם הרגשתי חרא עם עצמי או שבאמת היה סיפור שהגיע לגודל שלא רציתי אפילו, מאז אני עוד יותר מפחדת לספר.
כדי שלא יעשו מזבוב פיל.
אני רוצה שיקשיבו לי אבל באותו הזמן אני פשוט לא. אם קראתם עד לפה אני ככ מודה לכם, זה לא מובן מאליו.
מישהו יודע מה אני יכולה לעשות ממצב כזה?
איך אני פשוט שוחכת ומדחיקה את כל מה שאני מרגישה?
איך לצאת מהמצב הזה?