בגלל זה אני שונאת להיות איתם (טיפה ארוך אבל המצב רוח שלי ברצפה ואני צריכה שתעודדו אותי טיפה :[ )

בני דודים שלי ככ שונים ממני בכל המובנים. נתחיל בזה שאני שחסרת חברים, מופנמת, ביישנית,סגורה, שלא יוצאת מהבית אף פעם. (גם אם אני רוצה לצאת, אין לי עם מי).
והם עם ככ הרבה חברים, והם תמיד בסביבה של אנשים, במסיבות, עם הרבה הרבה צחוקים ושטויות. תמיד רציתי את החיים שיש להם. אני תמיד תוהה איך זה להרגיש להיות נאהבת. מה ההרגשה שמרגישים כשיש הרבה אנשים שאוהבים אותך מסביבך.
כל פעם שאנחנו נפגשים הם איכשהו מעבירים עליי ביקורת. אני יודעת שבדרכ זה בצחוק כי ככה הם וזה לא בא מתוך כוונה רעה אבל אני נפגעת מכל דבר ולוקחת ללב. נגיד בן דוד שלי בא אלינו אתמול והוא אמר לי:" אז זה מה שאת עושה כל היום? נשארת בבית ועוברת מחדר לחדר? " וכאילו מה לעאזעזל אתה רוצה שאני אעשה? אצא עם עצמי לשבת בסוכה? אצא עם עצמי למסעדה? אצא עם עצמי להנות? סליחה באמת שאין לי חיי חברה כמוהו. והם תמיד זורקים לי הערות כאלה פה ושם וזה לגעת לי בנקודה רגישה. אתמול לדוגמה בכיתי כי גם ככה אני מרגישה חסרת תועלת בתקופה האחרונה. עם כל המצב של הקורונה אין מה לעשות. אני לפני גיוס ואפילו עבודה אני לא מצליחה למצוא. אני מרגישה חרא ובמצב רוח מדוכא כל יום כי אני לא מוצאת כלום לעשות עם החיים שלי ואתמול שהוא בא ואמר לי דבר כזה זה עוד יותר תסכל אותי.
זהו הרגשתי שאני חייבת לפרוק. אפשר עידוד? :[