למישהו פה יש הרגשה שהוא מפספס את הילדות והנעורים שלו?

לדעתי תצאי איתם ותבלי עם חברים שלך, עכשיו זה הזמן לעשות את זה, עוד כמה שנים לא יהיה לך זמן לכלום, רק עבודה ומשפחה, לצאת עם חברות יהיה פעם בשבועיים ואפילו חודש.
תצאי, תבלי, זה לא יחזור.
ללמוד תמיד אפשר

אני
לפחות את עוד קוראת ולומדת ומשקיעה בעצמך אני עוברת מהמסכים לאוכל לשינה
בכל אופן אני חושבת שזה יהיה הכי טוב אם תאזני בין הלימודים לחברים... את לא חייבת לקבל רק מאיות וזה יהיה לך כיף גם להיות עם חברים ולחוות חוויות

הכי מזדהה בעולם:(
אפשר להגיד שזה הדבר שהכי מצער אותי כרגע, ומן הסתם שגם בטווח הרחוק אני ארגיש את ההחמצה הזו.

אני מרגישה ככה בגלל הקורונה

אני לא למדתי בתיכון, בקושי הגעתי לביה''ס, מה שעשיתי היה להתאמן ולעשות שטויות. הייתה לי ילדות פרועה, מין, קצת סמים, מסיבות, זוגיות, פרידה, התנדבות, רגעים טובים, רגעים פחות, בכי צחוק, אלכוהול.

התגייסתי ליחידה מיוחדת, כי היה לי את הזמן להשקיע במה שרק רציתי.. היום אני בשירות קבע מרוויח 9 נקי בחודש, יש לי כבר כמה הצעות עבודה לאחרי הצבא, אחת מהן באלביט.
על הדרך בסוף השירות פתחתי עסק אינטרנטי עם המענק שחרור ומשכורת קבע ראשונה שהיום מכניס לי רווח של 7000 דולר בחודש (ורק עולה מהיום שנפתח).. בתכלס כשאני מעביר את הכסף מחשבון בנק בחול לארץ קצת יורד, אבל הבנת את העיקרון.

אני לא עומד לקחת את העבודות שיש לי כבר בכיס הקטן, אני מקווה למנף את העסק האינטרנטי שלי, אני מוכר מוצר שיש לו בו אמונה, הוא ממש מותג בתחומו..
כל זה, ואף אחד לא הסתכל על הבגרות שלי
(שכן איכשהו יש לי לא ברור איך)

תחיי את החיים, בית ספר זה לא מקום לאנשים חכמים במילא.
הסיכויים שלך בעולם הגדול יהיו יותר טובים אם תהיה לך כריזמה, תקשורת טובה עם אנשים ותחווי כשלים, ורגעים קשים.
ולא, לא להצליח תרגיל במתמטיקה זה לא קשה.

שואל השאלה:
אתה ממש השראה אבל לא לכולם יש את המזל שהיה לך

מזל?
התאמנתי כמו מכונה 10 אימונים בשבוע, לא קמתי לבית ספר כי הייתי תשוש.
התגייסתי ליחידה שבה נפצעתי, הייתי מושבת 3 חודשים, נלחמתי להישאר בקרבי וביחידה.
אחרי המסלול התחלתי להיכנס לתחום של אמצעי לחימה, יצרתי קשר עם חברות אזרחיות והפיתוח של היחידה, הבאתי אמצעים ומכרזים מטורפים, ישבתי שעות לכתוב דרישות מבצעיות לקצינים בכירים בצהל לקבל תקציבים.
אין מתנות חינם, אין מזל - רק בלוטו.. ואני לא ממלא.
עבודה זה כל מה שצריך.
וברגע שהיה לי 30 אלף שקל ככה.. במקום כמו כולם לשים בחיסכון שיניב לי איזה 12 אגורות בשנה ולצאת "לא פראייר! יום אחד תהיה לי דירה!"
עשיתי קורס, שילמתי על אתר, שילמתי על צילומים, שילמתי לספקים.
סה''כ את החמישים אלף שקל הראשונים שהייתי יכול להינות מהם השקעתי מבלי לדעת מה יקרה איתם, שאולי יזרקו לפח.
הייתי כבר בטוח מתישהו שזה לא יילך, אבל לא נורא, כולה חמישים אלף. ננסה שוב יותר מאוחר.

את העבודות שמציעים לי, הציעו אנשים שהתקשרתי אליהם, שלר ענו לי, שבאתי לדפוק להם על הדלת במשרדים מוקדם בראשון בדרך לבסיס. שאח''כ ישבו איתי וראו מה הדרישות המבצעיות שאני רוצה שהם יענו עליהם.
שוב, לא עומד לעבוד בזה, זה נחמד לתפקיד קבע אבל לא רואה את עצמי שם.

על כל מקרה, תפסיקי לתרץ, תתחילי לטרוף את החיים.

שואל השאלה:
אוף כמה באלי

אני גורר

תמצאי מה עושה לך את זה בחיים.
אני גדלתי על סיפורים מהמשפחה על שירות צבאי, סיפורים מצחיקים, קשים.. כל החברים של אבא שלי שהם לכל החיים זה מהצבא, אז היה לי דודא לשירות ביחידה מיוחדת.
הכל מתגלגל בסוף לאן שרוצים אם משקיעים.
פשוט צריך לא להיקלע ללופ הזה של אדישות ולחיות לפי הספר, בטח לא אם הספר ישראלי זה ממש עצוב.
תיכון > צבא > עבודה זנותית אחרי צבא > דירת שותפים ותואר > שיט שוב למלצר אין שקל על התחת > הופה יש תואר! > שיט צריך היום תואר שני > חוזר חלילה > הופה יש כמה גרושים - יאללה משכנתא..
יום אחד לעוף על זה שיש לך עבודה מסודרת שאתה לא אוהב, שיש את הפריווילגיה לצאת לחופשה פעם בשנה, ולחכות לפנסיה.
איכ.

יאיי אני לא לבד חחח
אבל לגבי המסיבות ( יענו מועדונים ) וזה אני לא טיפוס של מסיבות ( מועדונים ) ואני לא אעשה דברים שאני בהחלט שונא. אם זה מסיבת יומולדת זה עוד סבבה
אני לא רואה את זה ממש לחלוטין לפספס את הילדות והנעורים כי אני בונה את עצמי לעתיד מעכשיו.

אני לא מרגישה שאני מפספסת יותר מדי. בסך הכול יש לי כמה חברים טובים שאוהבים אותי שבשגרה רגילה אני נפגשת איתם ונהנת איתם. אני בתנועת נוער שכיף לי בה, אני מופיעה בטקסים
אני לא יוצאת למסיבות וכאלה ושותה כי זה פשוט לא האופי שלי, לא אוהבת את זה.
מערכת יחסים הייתה לי אז זה לא דחוף לי כרגע להיכנס לעוד אחת כזו.. שזה יבוא זה יבוא. אהבת נעורים הייתה לי.(אהבה טובה גם)
שהייתי יותר קטנה דמיינתי שבגיל 16 תהיה לי חבורה גדולה ושנצא בערב. מודה שכן די חסר לי איזה קבוצת חברים כזו לצאת איתם בלילה וכאלה.כי בדרך כלל שאני נפגשת עם אנשים זה אחד אחד על אחד מקסימום שלושה אנשים כולל אני. אבל אין לי ממש אופציות, ולא חושבת שזה ישתנה אז אני מנסה להסתפק במה שיש לי ולהסביר לעצמי שאיכות יותר חשוב מכמות.
ואולי בעתיד כן יהיה לי חבורה

כן גם אני מרגישה ככה לפעמים