כנסו, אני יודעת שאין לכם משהו יותר טוב לעשות(:

מה הנקודת יאוש שהגעתם אליה?כמובן שהיו לי כאלה הרבה יותר גדולים אבל באלי לשתף את זה: אני ניסיתי לשכנע את אמא שלי לעבור לעיר, יש לנו בית חדש ומהמם במושב ואני אוהבת לגןר פה, אבל אין לי חברות, אני לא משפת את הורים שלי, אין לי אפילו חברה אחת, פעם ישבתי עם אמא שלי וב"צחוק" הסתכלנו על דירות בעיר ומחירים וזה אבל מה שהיא לא יודעת שלא צחקתי, ידעתי שאין באמת סיכוי שנעבור כי זה סתם היה בצחוק, אבל בלב מאוד רציתי, אני לא מסוגלת יותר, באמת, אני מרגישה שזה רק הולך וגובר ולא משתפר, אני מניחה שיש עוד הרבה ילדים במצב שלי, ושתדעו שליבי איתכם(: אבל עוד כמה שנים זה יגמר, כי הכול בחיים זה תקופות,אז זהו.. סתם רציתי לשתף:)