4 תשובות
אני מזדהה
את יכולה לדבר איתי:)
את יכולה לדבר איתי:)
תמיד יש לך מישהו לשתף אותו, גם אני פה בשביל לשמוע תמיד! בא לך לפרט קצת על מה את את מרגישה ומה בדיוק את לא מרוצה ממנו בחיים שלך?
שואל השאלה:
אמא שלי אומרת לי שאני מפלצת כמו אבא שלי (הם גרושים) ושאני בחיים לא אהיה ילדה טובה כמו אח שלי ואחותי כי זה בדם שלי להיות רעה
אין לי כבר חברים.. הם חברים שלי רק כשאני שמחה וכשאני מארגנת יציאות וכשיש לי בית ריק
הייתי עצובה שבוע שעבר כי הכלב שלי היה חולה וסיפרתי להם את זה
והייתי צריכה אותם ולכולם היה תירוץ כמו "אני הולך לבקר את סבא" או "אמא שלי לא מסכימה לי לצאת" ואף אחד לא התקשר או כתב הודעה ולא כלום. אחרי שעה גיליתי שהם נפגשו כולם עם ילדים אחרים
עבר שבוע מאז ואף אחד לא דיבר איתי
כולם שונאים אותי
אני שונאת את איך שאני נראית ואני מכוערת ורזה באופן מגעיל
לא מסוגלת לצאת מהחדר
לא יודעת איזה סיבה יש להמשיך בכלל
אני לא רואה סיבה ואני מפחדת
מפחדת מעצמי
אמא שלי אומרת לי שאני מפלצת כמו אבא שלי (הם גרושים) ושאני בחיים לא אהיה ילדה טובה כמו אח שלי ואחותי כי זה בדם שלי להיות רעה
אין לי כבר חברים.. הם חברים שלי רק כשאני שמחה וכשאני מארגנת יציאות וכשיש לי בית ריק
הייתי עצובה שבוע שעבר כי הכלב שלי היה חולה וסיפרתי להם את זה
והייתי צריכה אותם ולכולם היה תירוץ כמו "אני הולך לבקר את סבא" או "אמא שלי לא מסכימה לי לצאת" ואף אחד לא התקשר או כתב הודעה ולא כלום. אחרי שעה גיליתי שהם נפגשו כולם עם ילדים אחרים
עבר שבוע מאז ואף אחד לא דיבר איתי
כולם שונאים אותי
אני שונאת את איך שאני נראית ואני מכוערת ורזה באופן מגעיל
לא מסוגלת לצאת מהחדר
לא יודעת איזה סיבה יש להמשיך בכלל
אני לא רואה סיבה ואני מפחדת
מפחדת מעצמי
אנונימית
נשמע שיש הרבה דברים שאת סוחבת על הכתפיים שלך והדבר שהופך את זה לעוד יותר קשה היא העובדה שהכל קורה במקביל. אם היית צריכה להתמודד עם כל בעיה בנפרד זה אמנם עדיין לא היה קלי קלות, אבל זה ללא ספק היה משהו שאפשר ללמוד להתמודד איתו, ולכן לפני שאת בכלל מנסה להתקרב ולהילחם עבור האושר שלך- תנסי להבין שהדרך לפיתרון היא בצעדים קטנים, עם הרבה סבלנות, כל פעם לטפל בנושא אחר ולשמור על כוח רצון. עצם העובדה שפתחת פה את השאלה, ושאת מודה שאת מפחדת מעצמך- זו רק ההוכחה שלא טוב לך במצב שאת נמצאת בו ויש בך את הרצון לשינוי. תאמיני לי שזה מספיק...
קטונתי מלייעץ, ואני מאמינה שמעבר לתשובה הזו כדאי שתתייעצי עם אדם שמבין יותר (בין אם זה נציג של עמותת סה"ר או ער"ן, מחנכת או יועצת, ואפילו פסיכולוג).
אבל בכל זאת- אשתדל לגעת בכל הנושאים.
בנוגע למצב החברתי: הרצון הזה להרגיש חלק, והשאיפה למעגל חברתי תומך ואוהב אלו דברים שיכולים לכרסם לנו את המוח כל שעה ביום. במיוחד בגיל הזה, במיוחד עם הסגר הזה, ובוודאי כשאת בעצמך זקוקה לתמיכה- יוצא לחשוב הרבה על הדירוג החברתי שלנו בצורה מאוד אינטנסיבית. תוך יום אחד תחושת הבדידות יכולה לזרום בכל וריד בגוף, אבל צריך להבין שאופי החיים שאת עכשיו חיה והסביבה שמקיפה אותך לא יישארו ככה לנצח. דווקא הסביבה היא הדבר הכי נזיל שיש לנו בחיים, ובאופן קבוע אחת לכמה זמן היא משתנה. כיתה חדשה, עבודה חדשה, צבא, לימודים, חוגים ומה לא... כל פעם אנחנו מכירים אנשים חדשים וזה עניין של זמן עד שנמצא את החלק שמשלים אותנו. בתקופה הנוכחית קצת קשה יותר להכיר אנשים חדשים, אבל אני יכולה להגיד לך שלפני 7 שנים כשהייתי בת 14 ונרשמתי לאתר- מצאתי פה חברים הרבה יותר טובים מאלו שהיו לי במציאות. אז תשמרי על החיוך ותמשיכי לחפש, כי תמיד תוכלי למצוא את אלו שמתאימים לך ושיאהבו אותך.
בקשר למשפחה- הורים זה דבר לא מובן.. באמת. לפעמים מרגיש שהם חיים בשבילך ולפעמים מרגיש שהם חיים דרכך- שופטים אותך לפי דברים שהם בעצמם עושים, מוציאים עליך תסכול ועצבים, ולוקחים אותך כמובן מאליו. ככה זה, אין ספר הוראות כשמקבלים ילד ואין מדריך מסויים כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות.. ובשילוב של אתגרי החיים זה יוצר סיטואציות כאלה- שהורה נהיה עיוור ומוציא את התסכול שלו על האדם הלא נכון. קשה להפנים את זה אבל תהיי בטוחה שכשהיא מדברת אלייך רעות היא בסך הכל פורקת עצבים שלא קשורים אלייך, ואני לא מצדיקה אותה אבל אני מייעצת לך להפסיק לקחת אותה ללב כי עם כמה שהמילים שלה כואבות- היא לא באמת רואה אותך מולה כשהיא עצבנית, היא רואה את כל השחור שהיא עוברת וחווה והיא מנסה להילחם בו.
אני כבר אחרי צבא, ושירתתי כמשקית תש. מתוקף התפקיד הייתי בקשר קרוב עם חיילים שלא קיבלו תמיכה מההורים שלהם, ואני יכולה להגיד לך שבשלב יותר בוגר בחיים יהיה לך הרבה יותר פשוט לחיות עם זה. את כבר לא תהיי כל הזמן בקרבתה וזה יוכל להרגיע את הרוחות, מה שייתן לה גם זמן להבין שהיא טועה.
עד כה דיברתי על דברים שלא בדיוק בשליטתנו.. אין לנו יכולת להשפיע על האנשים שיהיו איתך בכיתה או על העצבים של אמא שלך, ולכן ייעצתי לך לשנות את הדבר היחיד שעדיין בשליטתך- את הגישה שלך ואת דרך ההסתכלות כלפי הדברים.
בנוגע למראה חיצוני זה קצת שונה, כי זה משהו שדווקא כן תלוי בך ובפעולות שלך יותר משאת חושבת.. ספורט, התמדה ותפריט נכון יכולים לסייע לך לבנות את הגוף שלך, להראות בריאה וחזקה יותר ולאהוב את מה שאת רואה במראה. תנסי להעזר בבעל מקצוע ולנצל את זמן הסגר בשביל לעשות את השינוי הזה. נכון שקשה למצוא את המוטיבציה, אבל כמו שאמרתי לך- לאט לאט, וכל פעם תטפלי בנושא אחד. ברגע שתצליחי בזה כבר תבוא המוטיבציה לטפל גם בדברים האחרים.. אז תתחילי במה שיש לך שליטה עליו.
מוזמנת להגיב פה או בפרטי ונמשיך לדבר 3>
קטונתי מלייעץ, ואני מאמינה שמעבר לתשובה הזו כדאי שתתייעצי עם אדם שמבין יותר (בין אם זה נציג של עמותת סה"ר או ער"ן, מחנכת או יועצת, ואפילו פסיכולוג).
אבל בכל זאת- אשתדל לגעת בכל הנושאים.
בנוגע למצב החברתי: הרצון הזה להרגיש חלק, והשאיפה למעגל חברתי תומך ואוהב אלו דברים שיכולים לכרסם לנו את המוח כל שעה ביום. במיוחד בגיל הזה, במיוחד עם הסגר הזה, ובוודאי כשאת בעצמך זקוקה לתמיכה- יוצא לחשוב הרבה על הדירוג החברתי שלנו בצורה מאוד אינטנסיבית. תוך יום אחד תחושת הבדידות יכולה לזרום בכל וריד בגוף, אבל צריך להבין שאופי החיים שאת עכשיו חיה והסביבה שמקיפה אותך לא יישארו ככה לנצח. דווקא הסביבה היא הדבר הכי נזיל שיש לנו בחיים, ובאופן קבוע אחת לכמה זמן היא משתנה. כיתה חדשה, עבודה חדשה, צבא, לימודים, חוגים ומה לא... כל פעם אנחנו מכירים אנשים חדשים וזה עניין של זמן עד שנמצא את החלק שמשלים אותנו. בתקופה הנוכחית קצת קשה יותר להכיר אנשים חדשים, אבל אני יכולה להגיד לך שלפני 7 שנים כשהייתי בת 14 ונרשמתי לאתר- מצאתי פה חברים הרבה יותר טובים מאלו שהיו לי במציאות. אז תשמרי על החיוך ותמשיכי לחפש, כי תמיד תוכלי למצוא את אלו שמתאימים לך ושיאהבו אותך.
בקשר למשפחה- הורים זה דבר לא מובן.. באמת. לפעמים מרגיש שהם חיים בשבילך ולפעמים מרגיש שהם חיים דרכך- שופטים אותך לפי דברים שהם בעצמם עושים, מוציאים עליך תסכול ועצבים, ולוקחים אותך כמובן מאליו. ככה זה, אין ספר הוראות כשמקבלים ילד ואין מדריך מסויים כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות.. ובשילוב של אתגרי החיים זה יוצר סיטואציות כאלה- שהורה נהיה עיוור ומוציא את התסכול שלו על האדם הלא נכון. קשה להפנים את זה אבל תהיי בטוחה שכשהיא מדברת אלייך רעות היא בסך הכל פורקת עצבים שלא קשורים אלייך, ואני לא מצדיקה אותה אבל אני מייעצת לך להפסיק לקחת אותה ללב כי עם כמה שהמילים שלה כואבות- היא לא באמת רואה אותך מולה כשהיא עצבנית, היא רואה את כל השחור שהיא עוברת וחווה והיא מנסה להילחם בו.
אני כבר אחרי צבא, ושירתתי כמשקית תש. מתוקף התפקיד הייתי בקשר קרוב עם חיילים שלא קיבלו תמיכה מההורים שלהם, ואני יכולה להגיד לך שבשלב יותר בוגר בחיים יהיה לך הרבה יותר פשוט לחיות עם זה. את כבר לא תהיי כל הזמן בקרבתה וזה יוכל להרגיע את הרוחות, מה שייתן לה גם זמן להבין שהיא טועה.
עד כה דיברתי על דברים שלא בדיוק בשליטתנו.. אין לנו יכולת להשפיע על האנשים שיהיו איתך בכיתה או על העצבים של אמא שלך, ולכן ייעצתי לך לשנות את הדבר היחיד שעדיין בשליטתך- את הגישה שלך ואת דרך ההסתכלות כלפי הדברים.
בנוגע למראה חיצוני זה קצת שונה, כי זה משהו שדווקא כן תלוי בך ובפעולות שלך יותר משאת חושבת.. ספורט, התמדה ותפריט נכון יכולים לסייע לך לבנות את הגוף שלך, להראות בריאה וחזקה יותר ולאהוב את מה שאת רואה במראה. תנסי להעזר בבעל מקצוע ולנצל את זמן הסגר בשביל לעשות את השינוי הזה. נכון שקשה למצוא את המוטיבציה, אבל כמו שאמרתי לך- לאט לאט, וכל פעם תטפלי בנושא אחד. ברגע שתצליחי בזה כבר תבוא המוטיבציה לטפל גם בדברים האחרים.. אז תתחילי במה שיש לך שליטה עליו.
מוזמנת להגיב פה או בפרטי ונמשיך לדבר 3>