אני מרגישה שהלב שלי שבור

ואני רוצה לפרוק בלי שישפטו אותי.

זה כאילו לקחו את הלב ומחצו אותו חזק אבל מכוונות רעות. ואני יודעת שזה לא באמת מכוונות רעות. אבל רע לי מדי כדי לבטל את הפסימיות.
הלוואי ומישהו היה אוהב אותי אהבת אמת בשביל לדאוג לי גם ברגעים של שתיקה/
הלוואי והיה אכפת להם מהסימני מצוקה שלי.
אבל כל הסביבה שלי בעצמה במצוקה, אז מי ישים לב?
אז נשארתי לבד אני עם הכאב הזה בלב. הפילו לי את הלב והוא היה עשוי מזכוכית שהתנפצה ועכשיו אני צריכה לטאטא את הכל לפח.
מסיבות לא ברורות אני הפכתי להיות הספוג שמכיל את העצבים של כולם. ובחיים לא הצלחתי לעודד מישהו. כי הפכתי להיות מובנית מאליו. קלה להשגה. סתם עוד מישהי. ולא באמת יהיה להם אכפת. לא היום. לא מחר. גם לא בעוד נצח. ואני אשאר עם הרחמים העצמיים שלי עד שמישהו ישים לב וידרוך על זכוכית קטנה.