אני באמת שבורה, כמו שלא הייתי בחיים.

חבר שלי לוקח אותי כמובן מאליו.
לא אכנס לפרטים מעמיקים כי היו כלכך הרבה מקרים שזה יהיה סופר ארוך.
דיברתי איתו על העובדה שאני צריכה יותר חום ואהבה כמה וכמה פעמים, מרגיש לי שזה נכנס באוזן אחת ויוצא בשנייה, אומר כן וטוב ובפועל לא קורה כלום.
הוא נפרד ממני בסביבות השש פעמים בשלוש שבועות האחרונים כי אנחנו לא מסתדרים ובסוף תמיד חזרנו כי שיכנעתי אותו לבוא לדבר איתי בפנים, הוא לא עמד בזה וחזר.
אני מרגישה מובנת מאליו, ניסיתי לנשק אותו היום, פעם אחת הוא תקע לי גראפס בפנים ובפעם השנייה הזכיר לי כמה הוא לא אוהב להתנשק.
כל פעם שנפגשים הוא פשוט נרדם, אם הוא בא בבוקר, הוא יושן בטענה שהוא קם מוקדם ואז הולך בצהריים- ערב לחברים שלו ומשום מה, הוא לא צריך לישון יותר.
אם הוא בא בערב הוא אומר שהוא קם מוקדם והיה לו יום קשה, תלמיד בבית ספר, שגם אין כלכך בית ספר.
אני מרגישה כלכך לבד בעולם, הוא היה החבר הכי טוב שלי, הבן זוג שלי והכל.
בהתחלה הוא היה גורם לי להרגיש מוחזרת, אני קוראת שיחות מפעם והלב שלי נשרף.
לא מבינה לאן הכל הלך, זה מוביל אותנו גם לריב המון.
מרגיש לי שלא אכפת לו מהקשר בכלל, מבחינתו אם אפרד ממנו, הוא יגיד לי טוב בידיעה שאחזור אליו.
מה אני צריכה לעשות? לעזוב אותו בשביל לגרום לו להבין? כי השיחות איתו לא מביאות תוצאות.
אני מפחדת שאם אעזוב, זה יגמר באמת כי הוא עצמו נפרד ממני כמה וכמה פעמים..
מה לעשות?