שנאה עצמית ברמה לא נורמלית

אני שונאת את איך שאני נראת. אני שונאת. אני לא מצליחה לקבל את זה.
אולי מבפנים אני בן אדם טוב ומצחיק שכיף להיות איתו אבל אני כל יום בוכה על המראה החיצוני שלי.
אני גם רזה יחסית ואוהבת דברים בגוף שלי אבל דבר אחד מרכזי הופך אותי לפשוט מכוערת.! האף שלי מכער לי את כל הפנים בצורה לא נורמלית, הוא גדול, ארוך ועקום, הכי נוראי שראיתי בחיי, בינתיים אין לי אופציה לשנות את זה רק בעוד מינימום שנתיים. מה אני אעשה? שנתיים לפחות (במקרה הטוב) אני צריכה להמשיך להיראות ככה? אני שונאת את איך שאני נראת ברמה שהביטחון שלי ככ ברצפה בגלל זה, לפעמים אני לא רוצה לצאת לרחוב, אולי אני מגזימה אבל ככה זה נראה בעיניי. כאילו אני אשכרה הולכת ברחוב ואני חושבת לעצמי איך אנשים לא מסתכלים ודופקים פרצוף?כאילו תסתכלו איך הילדה הזאת נראת. אולי זה נשמע מוזר אבל אני כל הזמן מודה לאלוקים על זה שיש את המסכות עכשיו ולפחות זה מסתיר לי את האף והביטחון שלי ככ עולה! אני לא מסוגלת להוריד מסיכה בבית ספר לדוגמא. הורדתי ביום הראשון כשאכלתי וראו אותי ילדים בפעם ראשונה בלי מסיכה והכל היה רגיל, אבל מפנים אני פשוט פחדתי מהתגובה שלהם. פחדתי שילכו וידברו עליי אחכ.
קרה שהתאהבו בי פעמיים אבל אני לא מצליחה לקלוט ולהבין איך?? אני פשוט מכוערת איך אתם יכולים להמשך אליי??? וברור לי שהפנימיות משנה ככ הרבה, אבל בכל זאת, צריך משיכה חיצונית בכל מקרה.
אני לא מסוגלת לפתוח מצלמה בזום ותכף אני אהיה חייבת בגלל מבחנים וכאלה אבל איך אני מראה את עצמי במצלמה?? מילא מצלמה אחורית אבל בזום זאת מצלמה קידמית ואני פי אלף נראת יותר מזעזע דרכה.
זה נשמע נורא מוגזם אבל ככה זה מרגיש מנקודת המבט ומה שאני חווה.
אוף אני כבר ככ מיואשת
מה לעשות?