אני כן, זה היה שנה וחצי הכי קשות שהיו לי היה שישין בפנימייה שלי, דיברתי איתו פעמיים והתאהבתי לא דיברתי איתו יותר היה רק מבטים ומשהו לא מובן היה קשה לראות אותו כל יום ומבלי לדבר איתו או לעשות משהו לגבי הרגש שלי כלפיו. בגלל כל היחסי מורות והשיט הזה שנה שלמה שרק חשבתי עליו, בכיתי עליו המון ולא יכלתי לספר לאף אחד למה בכיתי, התדרתי בלימודים והתרחקתי מחברות אחכי שהוא סיים את השנת שירות בפניימיה והתגייס, בזמן שאני עדיין בפנימיה המעבר הזה מלראות אותו תמיד ללראות אותו אף פעם טלטל אותי עזבתי את הפנימייה לתקופה ואז חזרתי והיה לי קשה