תקחו שנייה ותקראו

לברוח, זה מה שאני רוצה. לברוח מכל הכאב הזה שלא מרפה ממני כבר הרבה זמן.
בכל פעם שאני קמה בבוקר, אני נזכרת שאני כבר לא מי שהכרתי לפני כמה ימים.
אני לא מצליחה להסתכל על האנשים והחברים בצורה שהסתכלתי עליה לפני כן. החיוך האמיתי שלי הפסיק להופיע ואני רק מחביאה את הפחד והכאב מאחוריו.
מחבקים אותי, אומרים שיהיה בסדר, ואני רק מהנהנת וממשיכה לחייך, כאילו שמילים כאלה יכולות לרפא את הפצע שממשיך ולא מפסיק לדמם.
מביאים לי מתנות! קונים לי שוקולדים וספרים עם ריח של בית הדפוס, ואני נשאבת לתוכם ובורחת מהעולם האפל הזה שממשיך ללחוץ עליי ולהכאיב לי.
"את כבר לא שייכת לכאן." לוחש הקול בראשי, ואני מנסה להאמין ולהוכיח לעצמי שאני עדיין שייכת, אבל מגלה שאין לי לאן להיות שייכת.
הכל התפרק, נהרס, מת.
וגם אני רוצה למות קצת, להיעלם. אין מי שילחם עליי וינגב לי את הדמעות, שיביא לי איזשהו כדור פלא שירפא את הנפש שצועקת מדי לילה כמה כואב לה.
אני רוצה לחבק את המקום הזה, את המקום שהיה לי לבית. שאותו כבר לא אזכה לראות עוד.
לקחו אותי ממנו בכוח, קרעו אותי לגזרים וניפצו לי את הלב לרסיסים.
"זה הבית שלי," אמרתי להם אז בביטחון. ולא ידעתי שהחיוך שחייכו אליי אז, הוא היה חיוך הכי מזוייף שיכול להיות, כי האמנתי למה שהם אמרו אז: "אנחנו שמחים שאת מרגישה ככה."
הם לא היו שמחים. לא באמת היה להם אכפת ברגע שהם תקעו לי את הסכין בגב, ואני עדיין מנסה לראות איך אפשר להוציא אותה מבלי למות.
או שכן אפשר למות, כי אני כבר לא יודעת מה זה חיוך אמיתי, או מילה אמיתית.